אחד המראות הכי קורעי לב שראיתי בחיים שלי (והספקתי לראות כמה
כאלה לצערי), היה איש הגשם...זה קרה השבוע, ביום שני, ולקח לי
כמה ימים לעכל את מה שראיתי....
זה היה יום גשום מאוד, והיה קר בצורה מטורפת...(תמיד אומרים:
"וואו קור של שלג")
אז היה קור של שלג, וכאלה ששונאים את החורף כמוני, לא הצליחו
להתעלם מהעובדה שכל היום ירד גשם.
חזרתי מבית הספר, ועד התחנה היה לי מרחק מסויים לעבור. הלכתי
מהר, מנסה שלא להחליק על איזו שלולית ענקית, מבט לריצפה כדי לא
לקבל גשם בפרצוף. התפללתי כבר להגיע הביתה, להתחמם ולישון...
הגעתי לאיזה מעבר חציה, וחיכיתי שהרמזור יתחלף ואני אוכל
לעבור. בזמן שחיכיתי והתפללתי שהרמזור יתחלף כבר, נתקלו עיני
באיש אחד זקן. הוא לא היה זקן מאוד, אבל אין ספק שהוא היה
מבוגר. הוא לא ניסה לברוח מהגשם כמוני. כשהרמזור התחלף סוף
סוף, חציתי מהר את הכביש, ופתאום שמתי לב שהאיש נעלם. הסתובבתי
לאחור למרות שרציתי לרוץ לתחנה, וראיתי אותו...
הוא עמד באמצע הכביש, מסתכל במבט עצוב על אנשים שבורחים בגשם.
פתאום, הוא פשט את ידיו לצדדים, הרים את העיניים לשמים, ובכה
כמו תינוק...
ככה הוא עמד שם, במשך כמה דקות, נותן לגשם לכסות את כולו,
מסתכל לאלוהים ובוכה.
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל בכיתי איתו, נתתי לטיפות הגשם
להתערבב בדמעות שלי...
אני לא יודעת על מה הוא בכה.
אולי צרם לו שאנשים כ"כ עסוקים בעצמם, תמיד ממהרים לאנשהו,
ושוכחים להסתכל מדי פעם לשמים.
אולי הוא בכה לאלוהים שמכאיב לו...
אולי הוא בכה כשנזכר איך פעם כשהיה צעיר התסכל על השמים ולא
הבין את המשמעות שלהם...
מאז אותו יום, אני כל יום מרימה עיניים לשמים, עוצרת רגע
מהמהירות התמידית, עוצמת עיניים ומנסה "לצלם" את תמונת השמים
באותו רגע. פוקחת אותם שוב ומחייכת.
אתמול כשחזרתי מאחותי, הסתכלתי שוב לשמים. זה היה לילה בהיר
שאחרי גשם, ועננים כיסו את הארץ. ניסיתי לחשוב איפה בפעם
האחרונה הסתכלתי על השמים באותו מצב...
פתאום נזכרתי: פולין, ווארשה.
זה היה היום האחרון למסע, או אחד לפני האחרון. הגענו לפארק אחד
יפייפה בווארשה, הפארק הכי יפה שראיתי מעודי. הוא היה מכוסה
דשא ירוק ונוצץ מטיפות גשם, ובאמצע הפארק היה מן "אגם" מים,
שבתוכו שחו ברבורים.
פרחים כיסו את הגן, וילדים התגלגלו על הדשא.
אני זוכרת איך התפעלתי מהמראה הזה, וכשישבנו על הדשא ושמענו את
המדריכה שסיפרה על המקום, הסתכלתי על השמים ועקבתי אחרי העננים
הלבנים...
היא סיפרה שהיהודים נאבקו כדי שיתנו להם לבקר בפארק הזה,
והנאצים אסרו עליהם להיכנס לשם. היהודים בסך הכל רצו חלק
מהפארק, ממש פיסת אדמה קטנה, כדי להביא לשם את הילדים, שיזכו
להתסכל בטבע היפייפה, ואולי יוכלו לשכוח לרגע קטן את הגטו
הנורא.
באותו הרגע כ"כ הערכתי את השמים... שיש לי את הזכות ואת הרשות
להתסכל בטבע המדהים הזה.
שמים זה דבר מדהים, כי כשמסתכלים עליהם מבינים מי אנחנו,
זוכרים את המטרות שלנו, יודעים למה אנחנו רצים כ"כ וממהרים
להספיק הכל...
חיי האדם קצרים מאוד, עוברים מהר מבלי ששמים לב. והשמים?
נשארים אותו דבר... כמה אפשר ללמוד מרגע אחד שמסתכלים לשמים!
כמה אופטימיות ושמחה זה יכול לגרום לנו... מן רגע של אושר
כשנזכרים במתנת החיים שקיבלנו...
איש הגשם אולי בכה שעוד מעט הוא יילך מהעולם, ולא יוכל לראות
את השמים יותר. אולי הוא בכה כי הוא פחד...
פחד מאנשים שאחריו, ששוכחים מהדברים העצומים האלה, שלא מעריכים
את הדברים שכבר קיבלו אותם כמובן מאליהם...
מתי אתם עצרתם לרגע והתסכלתם על השמים? |
