סבא לקח את ידי בידו, אך אני מיהרתי ושמטתי אותה ממנו. הצבעתי
לעברם.
"סבא, 'סתכל! כל כך הרבה כוכבים!" קראתי בהתרגשות.
"כן, ממש יפים" אמר סבא בחיוכו הדל ופנה להמשיך בטיולנו. אך
אני, לא המשכתי ללכת. נטועה הייתי במקומי. ספרתי אותם בקול
בעזרת אצבעותיי.
"אחד עשר! סבא, יש שם אחד עשר כוכבים!"
וסבא החל מזמר לי שיר עתיק יומין; "אחד עשר כוכביא, עשרה
דבריא..." וסילסל בקולו העמוק את המילים שוב ושוב ושוב...
ואני נמלאתי התפעלות לנוכח התאמתו של של השיר לאירוע.
"סבא, איך הם ידעו שבדיוק יהיו אחד עשר כוכבים?"
סבא חייך לעצמו את חיוכו המסתורי ואמר בקולו העבה "אחד עשר הם
תמיד יהיו. לא משנה מה יקרה. אחד עשר ועוד אחד..."

השנה, בעודנו חוגגים את חג הפסח, סבים לשולחן עם ילדנו הרכים,
בעודנו שרים נמלאתי באותו זכרון. זכרון צורב עד דמעות. לא
יכולתי עוד לשבת בשולחן החג היפה ולהמשיך לשיר בפנים קורנות
ומחייכות כפי שעשיתי עד כה. נמלטתי באמתלת שווא לחדרי, לפה,
לכתוב.

הזכרון הכאוב ההוא של הסבא החולה, ממיטתו יושב ומחייך אליי בער
בי, דחק בי לברוח לחדרי. זכרון ילדות. פרידה ראשונה מאדם כה
אהוב ויקר לליבי היא שמילאה וממלאת את גרוני בתחושת מחנק.

ואני, מעולם לא קלטתי כי לא ישוב. ואני, מעולם לא הבנתי כי לא
ישוב האדם שלו סיפרתי כל סודותיי. לא חשבתי כי ייתכן הדבר כי
יקר זה נקבר באדמה, ועימו כל צפונותיי וחדוותיי.

אבל, לפעמים, בערבי פסח, בעודנו שרים, נדמה לי שאני רואה אדם
נוסף יושב בשולחן חגי. פרצוף לבן לו, שיער זקנה דליל, תווים
אציליים וחיוך עמוק הזכור לי מימים ימימה...
אז אני יודעת, כי לא שכחני.