"זאת האונייה שמגיעה לניו יורק ? "
"כן. אפשר לראות את הכרטיס שלך בבקשה ? "
חיים עמד על המזח מסתכל על מפלצת הפלדה בהשתאות. 30 אלף טונות
של פלדה צפים על גבי מים שחורים ושקטים.
הוא עמד שם, עם התיק של "צים" על הכתף. התיק שקיבל מהעבודה של
אימא שלו כשהתגייס.
מדבקה של TLV עם ברקוד על הרצועה והמספר האישי שלו רשום בלבן
מתחת לסלוגן הסגול.
"בבקשה."
חיים הושיט את הכרטיס אל האדון הבריטי שהסתכל בו וכחכח בחוסר
סבלנות.
"ארזת לבד ? "
"כן."
הוא הדביק מדבקה נוספת על הרצועה.
"מחלקה שלישית, קומה 2 מתחת לסיפון, שם תמצא את חדרך, מס' 219
מר..."
"חיים, פשוט תקרא לי חיים."
"מה זה אומר ? "
"זה חיים, בעברית."
"אהה."
"שמעתי שזו הדרך הכי בטוחה להגיע לארה"ב וגם הכי זולה."
"800 דולר אינו סכום שיש לזלזל בו."
"אחי, זאת העסקה הכי טובה שיכולתי להשיג בעונה הזאת, עזוב
הכול, הסטייל, אוניית פאר, חודש של תענוגות -  תפור עליי."
"אם תואיל להתקדם הספינה עומדת להפליג."
"כן, כן, בטח."
חיים התקדם לאט לכיוון המעלית.
"קומה 2 מתחת לסיפון בבקשה."
הגברתן הנהן בהבנה והוריד את הידית המוזהבת למטה.
המעלית השמיע רעש חריקה והחלה לרדת באיטיות.
הוא הגיע לחדר.
חדר צר שחלק עם עוד שלושה בחורים. שתי מיטות כפולות וכיור.
"מה המצב ? "
"בסדר."
"מאיפה אתה ? "
"אני מישראל, תל אביב, חיים."
"חם שם נכון ? "
"כן, חם ולח. ואתה ?"
"אני ג'ק, אוסטרליה. נעים מאוד. מעליי ישן איאן, הוא מאירלנד.
הוא נוסע בגלל התפוחי אדמה."
"מה ?"
"יש רעב גדול באירלנד. כל התפוחי אדמה נרקבו מאיזה טפיל.
לאנשים אין מה לאכול אז הם נוסעים לניו יורק."
חיים נזכר שכשסגר 35 בלבנון דווקא היה מה לאכול. זה הדבר
האכזרי ביותר שהצליח לחשוב עליו כאות הזדהות.
"וואלה."
"למה אתה נוסע ?"
"אני נוסע לעבוד קצת במובינג, מלצרות, לחסוך כסף לטיול בדרום
אמריקה."
"גם אני נוסע לעבוד. לעבוד ולעשות חיים."
חיים לא גילה לו על ברוריה.
איך היא זרקה אותו בטלפון מגואה. "אני במסיבה עם מישהו ואל
תחכה לי." וזה אחרי שהיא בכתה לו בטלפון הראשון מדלהי ואמרה
שהיא חוזרת עוד שבועיים. בת זונה דיאטטית.
משהו נשבר לו. הוא היה חייב פשוט לברוח. הסוכנת באיסתא ארגנה
לו איזו קומבינה.
טיסה לאנגליה ומשם באונייה לארה"ב. משהו מגניב, חודש באוניית
פאר, 1000 דולר.
חיים הרגיש שהחיים מאירים לו פנים, שמשהו עומד להשתנות. הוא
הרגיש את זה והפסיק לבכות בלילה.
חיים עדיין אהב אותה. כמו מייסר עצמו בעקרבים חשב עליה, נזכר
בה, בחמוקיה, שדיה, התחת הגדול והמעוצב עם הצלוליטיס
בקצוות.הוא פשוט רצה מישהי שלא רצתה אותו. הדבר הכי קל בעולם.
הסבל הכי זול.
איאן הביא שני בקבוקי ברנדי והם המשיכו לפטפט על סבלם הסתמי של
בני 22 בכל רחבי בעולם.
מתישהו נמאס לו והוא עלה לסיפון לשאוף קצת אוויר.
מסתכל על הגלים השחורים, על השמיים האינסופיים זרועי כוכבים
ועננים אדומים, לא עלה לו כלום בראש.
הוא עבד על זה טוב, על טכניקת הריקון. טכניקה שהחזיקה אותו
בחיים.
לא חושב על כלום ומסתכל.
פתאום קלט אותה ליד המעקה בצד הרחוק של הסיפון העליון.
לבושה שמלה מנופחת עד כדי גיחוך בצבע ירוק, זורקת משהו לים.
הוא הביט בה עוד קצת מחכה שמבטיהם יצטלבו וניגש.
היא קרעה מכתב לפיסות והשליכה אותן לים ביבבות קטנות וקצובות.
"מה קרה?"
"מה זה עניינך?"
"אני ממשטרת הרגש, מחלק הדמעות. יש כאן חשד ל - 90210 ."
"מה זה 90210?"
"המיקוד של בברלי הילס. "
היא צחקה צחוק מנומס של מי שלא הבין את הבדיחה אבל הבין שניסו
להצחיק אותו.
"הבן זונה. נוסע לחצי שנה לנקות ת'ראש ואז אני מקבלת מכתב רהוט
ואורך שמסביר לי שהוא לא יכול לחזור כי הוא מצא את אהבת חייו
באיזה קוקטיל של הלורד פילסברי בדרום הודו. "
"בן זונה אכן. ואת חיכית לו בטח."
"נו בטח. מה נעשה? ניפרד לחצי שנה? זאת בדיחה. או שאוהבים או
שלא. אין השהיות. "
זה ישמע אמין אם אני יגיד שלי קרה בדיוק אותו דבר ? "
"לא. "
"טוב. בא לך לעשן משהו ? "
"מה יש לך להציע ? "
"פרח לב הזהב. "
היא סיפרה לו את סיפור חייה. זה נראה לו כמו יומיים ואז היא
נתנה לו לקשקש קצת. על החיים בת"א, העבודה בפיצוציה, החברה,
היא כל הזמן הסתכלה עליו בעיניים נוצצות, כמו במנגה, גדולות
ורטובות - כנראה מהדמעות. הוא לא היה בטוח.
הוא הרגיש טוב. אחרי שניקה  פעמיים את המערכת ושפך את הזבל
האישי שלו בפחי זרים הוא הרגיש ריק. כמו שהוא אוהב.
הוא נראה לה קצת פראי והיא נדלקה עליו. מסתכלת בהתפעלות על
החולצה השחורה הפשוטה שלו והזיפים.
היא האמינה שגברים כאלו קיימים רק בסרטים ההרפתקאות של ארול
פלין, במדבריות, ביערות פרא - לא באונייה מפוארת בדרך לערש
התרבות המערבית המודרנית.
הם התאהבו.
קטע שאקצר ברשותכם היות והוא כולל שלושה שבועות של טיולים לאור
ירח (היא הכריחה), זיונים אין ספור (הוא הכריח), התנגדות
מטופשת של אימא שלה, תכנונים ורודים שהגיעו לרמת הקיא כשדיברו
על בריחה לווגאס וחתונה.
הוא לא ידע כלום. התאהב בעיוורון האופייני לו ושכח מקיום
המציאות.
רעד חזק העיר אותו.
הוא התעורר עם כאב ראש רצחני.
היא הכריחה אותו לבוא לאיזה נשף מטופש, הלבישה אותו במין חליפת
פינגווין והכריחה אותו לדבר אנגלית עם כל הפלצנים של העולם
ולרקוד ואלס שלוש שעות עם זקנות מנופחות מאופרות בכבדות.
הוא כל הזמן החליק טקילות בלי שראתה עד שהתיישב ולא קם.
רעש חזק של חריקה. כמו בלמים של טרנטה על כביש רטוב.
הוא הסתכל מהחלון ולא ראה כלום.
היא שכבה לידו, מקופלת בתנוחה עוברית מוגזמת.
הוא נתן לה נשיקה על הלחי, קם והתלבש.
הלילה היה קר במיוחד. "כל הנסיעה המזדיינת הזו הייתה די קפואה"
חשב לעצמו.
הוא קלט המולה מסוימת על הסיפון. כשניסה לברר אצל אחד הקצינים
מה קרה הוא קיבל מבט מודאג, "קרחון" ענה לו הקצין "נפגענו
קשה."
"פאק, ההיא מאיסתא אמרה שאין סיכוי שנטבע, שזאת האונייה האדירה
ביותר שנבנתה אי פעם" מלמל לעצמו כשרץ להעיר אותה.
היא התעוררה בבלבול ולא הבינה על מה הוא מדבר.
"תפסיק לבלבל את המוח ותחזור לישון חיים." הוא שנא שקראו לו
בשם. כמו מורה.
"די חלאס, קומי, אנחנו חייבים להתחפף. ההוא אמר שנפגענו קשה."
"טוב טוב, אני קמה יא מניאק." היא שמה עליה איזו שמלה מטופשת
ורצה איתה החוצה.
ההמולה הפכה למהומה רבתי.
אלפי אנשים רצים, מנסים לתפוס מקום על הסירות אך הגברתנים
הבריטים יורים באוויר וצועקים שרק נשים וילדים יעלו על
הסירות.
חיים שונא פאניקה.
התמונות מזכירות לו את השידור מדיזנגוף אחרי הפיצוץ בראש
השנה."איזה עולם קטן" חשב לעצמו במרירות מחויכת.
"בואי נלך לקצה השני יש שם פחות אנשים."
הם רצו במסדרונות, חצי שוחים חצי הולכים במים קפואים, באצבעות
רועדות פותחים דלתות, מנסים להגיע.
הספינה החלה לשקוע. צרחות נשמעו מכל עבר, זיקוקים נורו
לאוויר.
"ממש בלגאן" חושב לעצמו חיים, נזכר בסצינות מסרטי האסונות
המזובללים שראה בחייו הקצרים.
זה היה סה"כ די מטומטם. זה לא ממש עזר לרוץ לצד השני והספינה
לבסוף שקעה כולה.
חיים הצליח לקפוץ אבל טבע די מהר במים הקפואים של האוקיינוס
האטלנטי.
היא שרדה הבת זונה.
צפה על השמלה המטומטמת שלה.