היא הלכה למחסן בשקט, היא תמיד פחדה מחושך אבל עכשיו היא כבר
התרגלה...
היא הניחה את הקופסה על השולחן והתכוננה לצאת, לפתע היא חשה
כאילו מישהו צופה בה, מסתכל עליה.
"עוד התקף פארוניה, בטוח" היא צחקה, אבל אותן עיניים לא עזבו
אותה במנוחה, היא חשה שהיא הולכת להתחרפן עוד שניה אם היא לא
יוצאת משם, היא הסתובבה אבל הרגלייים שלה עצרו בעדה, היא רצתה
לצעוק אבל קולה אבד לה, היא הרגישה אותו, הוא לא אחז בה, הוא
רק הסתכל עליה... "בבקשה תעזוב אותי! אני מתחננת! אל תעשה לי
כלום!", היא התחילה לבכות, הוא לא נלחץ, הוא כבר התרגל לזה,
הרי זאת לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה...
היא היתה כל כך מתוסכלת, היא חשבה על זה שאיך היא היתה רוצה את
אמא שלה לצידה עכשיו, או לפחות איזה אהוב שיגן עליה בגופו...

הוא אמר לה: "מה מילותייך האחרונות?" "מילותיי האחרונות?" היא
השיבה "מה מילותיי האחרונות?! אני סך-הכל בת 17 וחצי! בבקשה
תעזוב אותי! אני מתחננת!" היא לא ראתה מיהו, והוא גם לא ראה
אותה...
"בבקשה! אני מבטיחה שאני לא אגיד כלום למשטרה!"
"משטרה?!" הוא התחיל לצחוק, היא היתה בטוחה שהוא כבר שם המשטרה
בכיס שלו... "אני שכיר, זה לא שאני מחליט מה לעשות."
היא לא הבינה כלום, הבכי הרב סחרר אותה... הוא עבר מהצל לאור
והיא סוף-סוף ראתה מיהו...

"מה אתה עושה פה?" היא צעקה וחסמה את פיה תוך כדי הצעקה בשביל
שאף אחד לא יבוא, "אתה בטוח שאתה צריך דווקא אותי?" היא שאלה
בתמיהה "נראה לי שכן, קוראים לך רונית, לא?", היא צחקה, היא
התגלגלה מצחוק "מה רונית?! תגיד, איך אתה לא יודע?" ראו עליו
שהוא חושש "אני מצטער, אני מחליף פה, אני ממש מצטער" היא חייכה
אליו ואמרה "אל תדאג, העיקר שלא פעלת... רוצה אולי לשתות?"
ושניהם צחקו, היא הראתה לו את החדר שלה, את התמונות שיש לה
והכל בשביל שירגיש נוח.

"תקשיבי, אני חייב לך טובה, הרי את לא אומרת כלום..."
"וואי, טובה ממך? איזה כבוד!"
"אז מה תרצי?"
"אההה, אתה יודע מה, פעם הבאה שתצטרך לקחת אותי באמת תודיע לי
יום לפני שאני אתכונן"
"בסדר, מובטח לך ממני"

היא חייכה אליו ואמרה לו שימסור דרישת שלום חמה לכל יושבי
המעלה שהיא מכירה, הוא הבטיח לה שהוא יימסור...

ועד היום, היא נזכרת באותו מפגש-
המפגש שלה עם מלאך המוות.