"זה כמעט כמו מצב של שירזולים אבל יותר עמוק", הוא הסתכל עליה
במבט של תמיהה. היא אמרה לו שהיא לא יכולה יותר, והוא לא ממש
הבין על מה היא דיברה. הוא שאל אותה אם היא לא מוצאת בו סוג של
נחמה, היא ניסתה שוב ואמרה שזה לא עניין של אהבה, היא פשוט
אבודה, מרגישה קטנה.
הוא עדיין לא ממש מצא את עצמו בשיחה, לא ידע על מה היא בוכה.
היא אמרה לו שהוא לא יבין אבל היא במצב כזה, והיא לא מצליחה
לצאת. הוא חיבק אותה חזק ובפנים חשב על כמה שהוא אוהב. היא רק
התרחקה. אמרה לו שהיא פשוט לא מצליחה למצוא לזה הגדרה - זה קצת
מעבר ליאוש, וזה יותר מעצב או אכזבה. זה גלים כאלה של חוסר
בהכל, המון פחד, המון חוסר ביטחון. לפעמים היא מרגישה שאין לה
כבר למה, ושהיא לא רוצה לקום מהמיטה. זה הביזגלים האלה, עושים
לה חושך, מבלבלים אותה. ככה היא אמרה.
אז היא הייתה במצב מבוזגל והוא סתם היה מבולבל, היא לא ציפתה
שהוא יבין, והיא צדקה, ובכל זאת ניסתה.
הם התיישבו על הספה, רחוק במרחק לחישה. הוא משורזל והיא
מבוזגלת, עם קצת בעיות הבנה.
היא אמרה לו שלא ידאג כי מצאו לזה פיתרון, איזה רופא אחד באזור
השרון. הוא אמר שהם יהיו בסדר ויום אחד הם עוד יזכרו בזה
מאושרים ומרוצים, וכל החוסר אושר הזה יגמר והיא תאמין, והוא
יתחזק.
המרחק הצטמצם עכשיו בספה, עכשיו הם היו במרחק נשימה, הוא
משורזל והיא מבוזגלת... ואם זה נפתר למה היא עדיין כואבת?