אישה יפה עומדת מול חלון ראווה.  
בחלון יש 3 בובות: בובת חורף, בובת קיץ ובובה עירומה.
היא ניגשת אל המוכרת ומבקשת למדוד את הבובה השלישית.  המוכרת
שואלת למידתה של היפה וניגשת אל המחסן.  היא חוזרת בידיים
ריקות ומסבירה יפה ליפה שהדגם אזל.
האחרונה מחייכת חיוך יפה, אומרת יפה תודה ושבה לדרכה.

אחה"צ התנועה עמוסה, "מסכן מי שאין לו מזגן" היא חושבת בהביטה
על רכב שנוסע עם חלונות פתוחים.  הגברים ברכב עם החלונות
הפתוחים ממש מסכנים כי אין להם מזגן.

סרט בוידאו:
"העברת להם את הכסף, ג'ו?"
"כן."
"ואת המכונית?"
"כן."
"ואת המזוודה עם החומר?"
"לא."
"למה?"
"שכחתי"
ירייה.

דפיקה בדלת.  היא לוחצת על 'Pause' וניגשת לפתוח.
שתי בחורות יפות, אבל לא כמוה, עומדות בפנים חמורות-סבר.
הן מסבירות לה שהשופט החליט על חזקת הילד בידי האב ושאין ברירה
אלא לעתור לערכה גבוהה יותר.  בינתיים, הילד עובר אל ג'ק.

ג'ק גר בהרים, מן טיפוס מתבודד שכזה.  הוא והיפה התגרשו בגלל
ריב מטופש על צרור מפתחות שהלך לאיבוד, או משהו כזה, הוא לא
ממש זוכר.  
אבל די מתחרט.  הוא לא סגור על זה שהוא היה לא בסדר, אבל הוא
מתחרט בכל-זאת ,כי אין לו משהו יותר טוב לעשות.  בכל-זאת,
הרים...

הוא נזכר בפרק שבאגס באני זחל מתחת לאדמה ופיספס את הפנייה
שמאלה ל'אלברקרקי' ומצא את עצמו באמצע קרב שוורים.  הוא מאד
הזדהה עם באגס באותו רגע, הוא הרגיש שגם הוא פספס איזו פנייה
בגלל חוסר תשומת-לב והיא הובילה אותו לקרב שוורים פרטי משלו,
בינו לבין עצמו.

מה הוא לא ניסה...שוקולד, פרחים, יין, תפוזים, הו, הו.  כלום
לא עזר.  אז הוא ניסה לשחק על הקטע הזה של הילד, שכאילו יש להם
את הרווי, וחבל שהוא יגדל עם הורים גרושים ושהילד צריך דמות של
אב בבית.  היא אמרה לו שכבר יש דמות כזאת וקוראים לה פיטר.

פיטר היה גרוש בעצמו.  כשהוא מתנשא לגובה 2,05 הוא התקשה למצוא
את הבחורה המתאימה.  הוא התעקש לצאת רק עם בנות שיותר גבוהות
ממנו, בטענה שזה מוריד לו את הביטחון העצמי.  ולך תמצא משהי
בכזה גובה.  לא רק זה, הוא גם ידע בדיוק איך היא צריכה להראות:
שיער שחור, לא שמנה מדיי אבל גם לא רזה, פנים יפות אבל לא
מדיי, חמודה כזאת.  חוץ מזה רצוי שהיא תאהב מוסיקה קלאסית, כי
זה מה שהוא אוהב.

היפה, שהיא אגב גם בלונדינית, גם מטר ושמונים, גם רזה, וגם
חולה על ניק קייב,  העירה את הרווי והסבירה לו את המצב: שהוא
צריך לנסוע לאבא לכמה ימים כי יש לה כל מיני סידורים.  'רצוי
שתיקח אתך מזוודה' היא אמרה, כשראתה שהוא ממלא את תיק הגב שלו
בשני זוגות תחתונים, שני זוגות גרביים וטרנינג חם אחד, 'יהיה
שם קר'.

שתי הבחורות בעלות הפרצוף חמור-הסבר, יצאו אל הרחוב הראשי
המוביל אל המשרד.  בדרך הן עברו ליד חנות בגדים, ובחלון הראווה
ראו  3 בובות: בובת סתיו, בובת אביב ובובה עירומה.  הן נכנסו
וקנו את בובת הסתיו ובובת האביב, כל אחת אחרת.

ג'ק בא ולקח את הרווי.
היפה נושקת על לחיו של האחד, וכמעט שלא מביטה בשני.
היא מתיישבת על הכורסא ולוחצת לחיצה נוספת על 'Pause'.

"נראה אותך שוכח את זה!''
"אתה חושב שהוא למד את הלקח?"
שתי יריות.
"כן, זה מספיק, בוא!"
טריקת דלתות מכונית מלווה בחריקת גלגלים.

בדרך הרווי חושב אצל מי הוא יותר מעדיף להיות, אצל אבא או אצל
אמא.
עם אבא יותר כיף, כי עושים כל-מיני חיים משוגעים, הולכים
לסרטים, למשחקי בייסבול, אוכלים במקדונלד'ס, כיף-כיף.
עם אמא לעומת-זאת, הוא יכול לדבר על הכל, בנות, ילדים שהציקו
לו בביה"ס, ציונים לא טובים שהוא קיבל...לאמא יש דרכים להרגיע
אותו.
הכי טוב אם שניהם היו גרים ביחד, הוא מחליט לבסוף.  החלטה שהוא
קיבל כבר איזה 1000 פעמים לפני-כן.

"אתה לא יכול לחנות פה, זו חנייה לנכים!"
"נכים על הזין שלי!"
"אבל...יגררו לנו את האוטו..."
"שתוק, אידיוט!"

בינתיים פיטר מנסה את כוחו בבית-המשפט. יש לו קשרים בכל-מיני
מקומות, הוא פעם הצליח להשיג לו ולהרווי כרטיסים למשחק הגמר של
הניקס נגד הסלטיקס, שורה ראשונה!
הכל בזכות העבודה שלו.  הוא די מרוצה ממנה ומתכוון להישאר בה
לנצח, שרק הולך ומתקרב עם הזמן.
"שם?"
"פיטר לנקלי"
"קבעת פגישה?"
"כן"
"רק שנייה בבקשה...ג'יין סוויטי, תראי אם רשומה לך פגישה
למר...איך אמרת?"
"פיטר. פיטר לנקלי"
"...למר פיטר לנקלי!"
"יש! בארבע!" צועקת ג'יין המתוקה.
"או.קיי. אתה מוזמן לשעה 4, אם תישב כאן על הכורסא, אני אקרא
לך כשהשופט יתפנה.


"מה עושים היום, אבא?"
"אה...אה...אני לא יודע חמוד, מה בא לך?"
"אפשר ללכת לאכול פיצה?"
"אין שום בעיה, בן, פיצה איט יז".
האמת היא שג'ק כבר אכל צהריים בבית, משהו שהוא בישל לעצמו, כי
האמת היא גם שלג'ק אין כבר כל-כך הרבה כסף כדי לקנות להרווי כל
מיני מתנות וארוחות בחוץ.  אבל להרווי הוא לא אומר כלום.  
אחרי הפיצה, כשהם מגיעים הביתה, חמורת-הסבר בבגדי האביב כבר
היתה שם.  מחכה.

"מר פיטר לנקלי?"
"כן? זה אני!"
"השופט יראה אותך כעת."

"פיטר".
"היי ג'אדג', מה שלומך?".
"אה...אתה יודע, עוד יום עובר ואני לא הולך ונהיה יותר
צעיר!".
"כן, אני יודע למה אתה מתכוון.  אתה בטח יודע למה אני פה...".
"כן, אני מניח שכן".
"ובכן, יש מה לעשות?".
"כמו שהמצב נראה עכשיו, זה יהיה קשה מדיי ומסוכן מדיי".
"אני מוכן לקחת את הסיכון".
"אני בטוח שאתה מוכן", הוא מגחך, "אבל אני לא בטוח שאני
מוכן."
"אני מבין.  או.קיי. ג'אדג', סליחה שבזבזתי לך את הזמן".
"אני מצטער".
הוא מוציא את כל ה-2,05 שלו מחוץ למשרד.

דפיקה בדלת.  'Pause'.  זה פיטר.
"נו?"
"כלום"
היא בוכה והוא מחבק.
חמורת-הסבר בבגדי הסתיו מגיעה גם היא ומחבקת.

ה 'Pause' מפסיק מעצמו והסרט ממשיך:

"למה אתה חושב שהם יחביאו את זה פה?"
"כי ככה הבוס אמר."
"אני לא יודע...אני לא רואה פה כלום...הכל כל-כך חשוך!"
"תפתח את העיניים."