אני לא יודעת למה לצפות ממך.
לא מצליחה לשלוט בדחף הזה להיסחף אחריך.
כמו נוצה שבורה שלאט לאט נופלת אל הקרקע,
אני לאט לאט נופלת למיטה שלך. ללא יכולת,
או רצון,
להפרד.
מי הפך את זה לקשה כל כך?
אני אמרתי, ושנינו הסכמנו, שזו חולשה.
רגש, ששנינו לא רוצים להרגיש. אבל אני בעצם כן.
אני משקרת לשנינו, שאנו לא יודעים מה אנחנו רוצים אחד מהשני,
כשבעצם, אני יודעת.
אני מפחדת לעצום עיניים, אז בינתיים
אני סוקרת את הכל. נושמת אותך כדיי לא לשכוח.
מתעטפת בסדיני הנייבי שלך. שואפת אותך עד הסוף
ונושפת את כל מה שאין לי אומץ להגיד.
אנחנו קורנים ביחד. ואני לא רוצה לעזוב.
אני יודעת, שלא הבטחת כלום
ואני יודעת, שזו טעות שאליה נכנסתי. ידעתי כל הזמן.
ובכל יום שעובר,
בכל שעה, בכל נשיקה
בכל ליטוף
אני מנסה לשנות את מה שהבטחתי לעצמי
מנסה לשנות אותך.
ואני כבר מתעייפת, כי ככה זה כשלא ישנים
ומשתדלת לעייף גם קצת אותך. כדי שתעצום עיניים איתי.
אבל הפעם, באמת.
וזה קשה כל כך, ויפה. ועצוב. ואני מאבדת שליטה.
כי ככה זה, כשאתה כל כך שלי,
אבל בעצם, בכלל אין לי אותך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.