אני לא אוהבת להצטלם. אני לא שלמה לגמרי עם איך שאני נראית
וכשאני חוזרת להתבונן בתמונות שכן צולמו, אני נחרדת לגלות
בדיוק עד כמה שהשיניים שלי לא ישרות או כמה קילוגרמים עודפים
נערמו עליי או עד כמה שהשורשים שלי בולטים. אז נכון שיש לי
תווי פנים נאים, ועיניים כחולות, שלוות כאלה... אני לא מצליחה
להבין איך זה שהעיניים שלי תמיד משדרות שלווה שכזאת כשבעצם אני
מתפוצצת מבפנים, ואולי זה דווקא לטובה? שמי שלא צריך לדעת לא
יידע... כמה שהוא שורף אותי כשהוא הולך.
כל הפרידות הקטנות האלה ששורטות לי את הלב כל פעם מחדש.
חברים שהתחלפו, אהובים שעזבו למחוזות אחרים, מקומות ותקופות
שלא ישובו. אני בת עשרים והנה אני מרגישה זקנה לגמרי - כבר לא
מעשנת, שותה אבל בטעם, השפה שלי צחורה כמעט כמו עור הפנים שלי
ואני לומדת, לומדת ולומדת. לומדת מספרים, לומדת מאנשים, לומדת
מזריחות ושקיעות וכוכבים, אני לומדת לנצור רגעים אך חשוב יותר
מהכל- אני לומדת להרפות מהם.
רגעים מסוימים שהם קסם צרוף, נוטים להתנדף . הרבה פעמים הם
מתחלפים ברגשות אחרים שסוערים את לבי; כעס, עצב ותסכול. ואני
שוב לא מסוגלת לייצור, לחייך, לחבק מכל הלב, אני מפחדת להישאר
עירומה רגשית- חשופה לפגיעה.
ואז אני נהיית ציניקנית. או שאני נותנת לעצמי ליפול לתוך שיגרת
יום מעייפת, אין יותר צחוק מתגלגל, אין ציורים בשמן, אין
סיכונים - אין הפסדים ואין רווח ממשי, רק אני. אפאתית. מנסה
להכריח את עצמי להתרגש שוב משקיעת ארגמן אבל זה כ"כ קשה כי
ההוא שאהבתי כבר לא עומד לצדי, ואני לא יכולה להושיט יד ולהגיד
לו שיהיה בסדר כשבעצם ההוא שאני מנחמת הוא אני עצמי.

איפה היית, כשבאמת הייתי צריכה אותך?
אפילו לא ידעת שאני לא אוהבת להצטלם בכל זאת צילמת אותי לפני
שעזבת, מבלי לשאול לרשותי או לדעתי אפילו. שוב תלשת פיסה ממני,
אגואיזם טהור שכ"כ אופייני לך.

קדוש מעונה שלי. האם החיים טובים אלייך? האם אתה אוכל בריא
ונכון, עדיין נרדם מסטול לגמרי, מדחיק את הכאב לפינה קטנה
בראש? אתה זוכר איך פעם נתת לי להיכנס? להרגיש לכמה רגעים את
אותו הכאב? ואיך שוב השארת אותי עירומה לגמרי?
בלי מסקרה, ג'ינס משופשף ומחשוף שכ"כ הרתיח אותך בזמנו?

עירומה ומבוישת, וגם אתה עומד מולי לא יותר טוב ממני...
הרי שנינו עכשיו פתוחים לרווחה, מחטטים אחד בשני בחופשיות מבלי
גבולות. האם זאת תשוקה או סקרנות? משיכה שכזאת למסוכן
ולאסור...
אני אוהבת אותך אבל אסור לי לגלות כי אז אפילו העור שעוטף את
עצמותיי יתקלף ומה יהיה עליי אז??

אבל רגע, אני בטוחה שאני אוהבת אותך?
איך אוהבת אותך?
מ-א-ו-ה-ב-ת? או אוהבת את הקרבה, אוהבת את איש הסוד שלי, ואת
שק האגרוף הקטן והפרטי שלי?

לעזאזל. עם הכל.
אתה גורם לי לרצות לעזוב, לברוח...
לרוץ מכאן לתוך חיים חדשים.
אולי אפילו להחליף זהות, שאיש לא יידע שאהבתי כך פעם.
אני מתביישת להגיד שזה עדיין לא הגליד...