את פורחת עכשיו,
אמרה לי אחותי את שבחי בפני,
תראי איך העור שלך החלים
כבר לא רואים את הכתמים
השיער שלך זוהר
הפנים
אחרות.
את פורחת עכשיו,
אמרה לי אחותי היפה
ובעצמה זהרה בלבלובה
מלאת שלווה
בשלה
כמו שרק אישה הרה יכולה להיות - - -
בעיצומו של החורף אני חשה בתוכי את הניצנים חסרי המנוח
מתמלאים ונדחקים
מתחת לעורי, חסרי סבלנות
רוצים כבר להתגשם
לצבוע בירוק ובוורוד את תמונת חיי.
עוד אהיה לשקדייה המיתולוגית ההיא
אותה יצרנו בילדותנו לט"ו בשבט מנייר קרפ צבעוני וצמר גפן
מתוק.
האישה העייפה הזו הנשקפת במראה בתום יום עבודה,
האישה המנוסה הזו שנחבטה אל חומת המציאות מאז היוולדה,
האישה הרגישה הזו שאהבה וכאבה והתאכזבה,
האישה ששכבה חסרת אונים וכל עורה צרוב ומבעבע,
שפניה אדומות ונפוחות ועיניה עצומות,
שכל גופה חבוש אצות-ים להקלת הכוויות,
שכולה צינורות לאספקת החמצן המזון והנוזלים כפגה שאך נולדה,
האישה שלובשי-הלבן סביבה לא העזו להאמין שתרד מהמיטה,
האישה הזו
מלבלבת עכשיו
מניצה
ופורחת
שוב נושאת זרועותיה, עמוסות עלים קטנים ירוקים
לעבר השמים והשמש החמה,
מאושרת
מעצמה
לא בגלל איזשהו גבר
אלא מעצם קיומה.
אישה
מדהימה. |