אני מתפרקת אני לא עמידה
אני שבויה של עצמי במלחמה
אני נשברת לעיתים גם בלי סיבה
אני כולאת את גופי בתוך טירה

מרגישה לפעמים צורך להיכנע
שאופפת אותי בחושך הדממה
מערבולת שנעה תמיד מסביבי
מבשרת בלחש כל טוב לאוזני
עונדת לי מחרוזת של פנינים
ומגרשת ממני את כל הפחדים

על קיר סדוק ניצבת לה מראה
שקטה ונמה לבדה בפינה
מראה שמסתכלת בי בוחנת כל תנועה
לוקחת בהילה את נפשי אל התקרה

בשקט ברעש גופי לבד נותר
כלוא בשממה בחושך המפואר
כצינוק ליבי חלוד ונשבר
האופק רחוק וגם המחר.