אל אפר אש תשוקתך,
בה נכוותי בעבר,
אני שבה.
מתפלשת.
העשן שורף בעיניי,
ובלשוני,
ושוב אני חוששת.
ואצבעותיי,
כשדה חרוך,
אוחזות בגחלים.
מבקשות להיזכר.
להשלים.
האש כבתה,
זמן רב לפני שהעזתי להרפות,
אך הגיצים עודן מתלחשות.
ולא תחדלנה,
עד אשר אפסיק להיזכר ולהגות.

הניצוץ החם שקירב וליטף,
אבד בתוך הלהבות השחורות,
שלך,
ושלי,
ושלנו.
ובתוך עצמנו.
ועכשיו הוא שורף מבפנים,
גם לא במתכוון.
ולכן הדמעות כל-כך צורבות,
הן עודן חמות,
לוהטות,
מתשוקה שמסרבת לדעוך.
תשוקה החתומה בזכרון מראה פניך,
וטובעת עצמה כחותם בחייך,
ואולי גם במותך.

ועכשיו אני קמה,
ועכשיו אני רוצה לברוח,
ועכשיו אני רוצה לבכות,
ואיני רוצה עוד.
לא נותר לי עוד את מי להאשים.
אני חושבת לרגע,
אך איני בטוחה,
שאתה עומד מאחורי, חושש לגעת.
איני יודעת.
איני רוצה לדעת.
והרי שנינו אנשים כל-כך קשים.