לא,
אינני שונאת את עצמי,
אינני שונאת את שמי, את דמי.
אינני שונאת את חיי, את הוריי,
את מה שנפל לידיי,
אינני שונאת.

איני מתחרטת על הבחירות שעשיתי,
איני מצטערת על מה שרציתי,
ומה שארצה,
לא אשנא, ולא אשנה.

שונאת את האש שבוערת בקרבי,
שורפת אותי, לוהטת בי,
את סערת המילים שסוגרת עולם,
על שתיקה שלא אדע לעולם.

שונאת את להבת התחושות,
סערת הרגשות,
שסוחפת את כל הנופים והמראות,
מטביעה אופקים עמוק בתוכי,
כמו היו לחלק מבשרי.

זאת היא.
זאת היא שהורגת.
עושקת כוחות.
זאת היא שגורמת לי לרצות ולבכות.
ולכתוב.
ולשיר.
ולגעוש בעצבות של מילים מתוקות.
היא כל-כך חזקה.
כל-כך מעיקה.

כמה שאני שונאת.
כמה שאני אוהבת
אותה.