ליקטתי במו ידיים חבולות
רגעים שיעלו בשתיקותינו,
כדי שלא תהינה ריקות.

למדתי מכל שהצלחתי לזהות,
שעורים קטנים שעושים אותנו.
שמרתי אותם מכל משמר,
כדי שנהיה תמיד יותר משהיינו.

אהבתי כעומק הבאר שהיא אני,
חפרתי בה עד לתחתית סלעית,
וגם אותה אשבור.
המים זקוקים לעומק,
למרחב משלהם לשקוק.

אספתי חלום ואגדה,
לבנות לך פאזל של מציאות והזיה.
ספרתי לך עשתונות הכרחיים,
לקיום שלם על פני המימדים.
שתקנו יחד מילים שיבטיחו עולם,
לחשנו אינסוף שמשכיח שפע
שלא לנו הוא.

ביניהם, בינינו,
אין חיץ.
הם שכחה חשוכה
בעולם מואר של אהבה.