ראיתי
שביעיית ציפורים עפה
במבנה הגנתי,
חץ מופנה כלפי פנים
אומר לרוח:
'שאי אותי לאן שתשאי,
תודה על הקור המחדד את מה שחם בפנים'.
ואינני יודע את שמה.
נצטמררתי
ממגע עננים שנתקבעו בהינף יד
להפוגה מעורפלת על קצה גבעה,
חולמים לרגע שהם אדמה,
חולפים דרכה
והיא מצננת קנאת זעמם,
אדמה נבוכה שנתרטבה.
ואף אינני יודע חלומה.
חלפתי
על פניהם השואלות של שכמותי,
שייכתי להם כמיהה לבוא אביב.
היו הם חומקים בזוויות עיניי,
לעבר הפינה החמה
שבה לא צריך עוד להתקיף.
ורחשי ליבה גם הם עלומים בפניי,
שברים קטנים מדי שלי עצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.