פציפיזם.
אולי אני סתם מפחדת מהצללית שלי, שנראית כה מאיימת כשהיא גדולה
ממני פי שתיים, נמתחת על הקיר שמשמאלי.
הלוואי והיינו יכולים לחיות בהרמוניה עם עצמנו ועם האמת.
הלוואי שהייתי אמיתית, ולא הייתי נאלצת לצבוט את עצמי בכוח
מבפנים כדי לוודא שאני זו עדיין אני, אחרי הכל. אני יכולה לשחק
את התפקיד שלי, ויכולה לא לשחק אותו. מעניין שהכל עניין של
בחירה. ואני מוותרת על הזכות לבחור בהקלה כל כך גדולה.

אני יכולה לחזור הביתה ולגרור את עצמי לחדר, לשמוע את "המכשפות
מתכסות" בווליום נמוך ולשקוע בתוך השמיכה הקרירה כששלהבת הנר
מרצדת על הקיר. ולאכול ארוחת צהריים ככה, עם עצמי, במצב מאוזן.
ולקרוא איזה ספר טוב, שאני אוהבת, ולרחם על עצמי, כי צריך לרחם
על אדם שמטיל ספק בדבר שבו הוא בטוח. ולישון את השיגרה שלי,
להעביר אותה בביטחון החוצה מהחיים שלי, לעבור לשעה הבאה, ליום
הבא, לשבוע הבא, להחליף תפאורות.
אני יכולה להוריד את הנעליים בכניסה ולשאול אותך איך את
מרגישה, אימא, ולהכין לך תה כי אכפת לי ולא כי אני צריכה ללכת
עוד מעט ומרגישה אשמה. ולחכות שמישהו יאכיל אותי בכפית ההיא.
ידחוף את העיסה לתוך הראש הטיפשי שלי, יערבב טוב טוב את הכל.
אני יכולה להתקלח בצהריים ולעשות כאילו אכפת לי, ולהתלונן
שהשיער שלי נראה רע.
להתלקח בדממה, להסתובב עם דובדנים תלויים לי מהאוזניים, לחלק
את עצמי לאנשים. "קחו, אני כבר לא צריכה."
אבל אני לא אעשה את זה, זו תהיה טרחה גדולה.
פציפיזם, הא?
או סתם כי אין לך כוח לפצוע את עצמך יותר. סתם כי נמאס לך לשחק
את התפקיד של המיוסרת, אז את מנופפת בדגל לבן ואומרת שדם זה לא
בשבילך. ובסתר מוסיפה צלקות חדשות לעצמך.
ככה שעכשיו האמת מונחת לי על קצה הלשון באופן קבוע. ואני לא
מעזה לפתוח את הפה, וגם כשאני עוברת עינויים יומיומיים אני
מחייכת עם פה סגור, בלי שיניים, מפחדת שהאמת תחמוק ממני וכולכם
תראו שטמון בי המון פוטנציאל לא ממוצה. המון. אני לא
פציפיסטית, אני פחדנית. ואני נהנית לחיות חיים של מותרות, לשכל
רגליים מעל שולחנות גבוהים במקום לחפש את עצמי מתחתיהם. ואני
יודעת שאני אמורה לחפש, אבל יותר קל לי לוותר. אני מורידה את
הרגליים לרגע, ודורכת על עצמי ומכבה את עצמי, כמו שמכבים בדל
סיגרייה אחרי שמצצו ממנו את מה שרצו, או אפילו את הכל. והגיצים
שאולי נפלטו מהריקנות הזו שנרמסה מתחת לשולחן, הם חורכים את
הנעליים שלי, את נעלי הליצן שלי, אדומות-כחולות-ירוקות מגומי
מבריק. מזל, אני אומרת לעצמי, שאף אחד אף פעם לא בודק אילו
נעליים את נועלת. זה לא חשוב, זה למטה, זה עמוק מידי, צריך
לחפור. מזל.

אני מסדרת את החולצה שלי, ועליה יש הדפס גדול של סמל השלום,
גדול וססגוני. ואני מסתובבת בין אנשים ולוחצת לכולם ידיים
ועושה להם הכרות אופנתית איתי. הם מחייכים אליי, או אל הפחדים
הבטוחים שלי, מאשרים את הטענה שלי, שעל הרגליים הם לא הסתכלו.
היום אין עליי נעליים, יש רק כפות רגליים מדממות מהדרך הארוכה,
הותרתי שביל של עפר אדמדם אחריי. איזה מזל שלא אכפת לכם מה
רמסתי ברגליים האלה.
הדובדבנים אינם. יש רק מסלול אחד בחיים שלי, והדם תוחם אותו
כמו אסבלט של מלחמות.
בחיים האלה אין אפילו מלחמה אחת, יש רק כניעה גדולה לשמש והרבה
נמשים חבויים. יש חלומות, חלקם נוצצים יותר וחלקם נוצצים פחות,
אבל כולם רחוקים, מסתכלים על מצעד חיי מלמעלה, מהמרפסות
הגבוהות, שורקים לי בהערצה.
אני רוצה?
אולי, אבל
אני
לא יכולה.
לא אידאות, לא תיקוות, רק שמיכה שחורה גדולה.
אני חולה.