נחמד (בגוף שלישי)

נכנסתי לחדר.
משה הציג אותי לנוכחים כבחור מוכשר ונחמד, הבנתי שהם בדיוק
מחפשים מישהו כמוני, חייכתי ואחד הנוכחים סיפר בדיחה, או
שלהפך, אבל זה באמת לא חשוב.

לא היה שם עוד כסא, אז נשארתי לעמוד.  נתתי למשה מכתב המלצה
מהמפקד שלי בצבא,
"אין צורך", הוא אמר, "דיברנו אתו כבר בטלפון והוא נתן לנו
להבין שאתה נחמד ומבריק".
"מט" - זרק מישהו ומשהבין שלא הבנתי עזר לי - "נחמד ומט, לא
מבריק - מט".

התלבטתי בין "נפל לי האסימון" ובין "אומרים שיש לי הצתה של
פלואורסנט", בחרתי בשני.

"נחמד, אז אפשר להמשיך", אישר משה והכניס את ידו לכיס שלי.
"תפתח את התיק", ביקש המנהל.  
הם חילקו ביניהם את מה שהיה לי ומשה לקח את הארנק שלי והעביר
את השעון אל ידו, "זה חיקוי", התנצלתי.

משה עזב את החדר, נשארתי לעמוד, אולי הוא יחזור עוד מעט.
בדיוק כשהחלטתי לשבת הם התחילו לנשוך, הדם שלי לכלך את כל
השטיח ואחר-כך את השולחן ואת הבגדים של כל הנוכחים.
משה חזר וביקש ממני לצאת, נשארתי קרוב לדלת לשמוע אותו אומר
לנוכחים הנסתרים שדווקא בהתחלה עשיתי רושם של בחור נחמד.
מצאתי את עצמי מרחף מגוף ראשון לגוף שלישי ובחזרה.
"נחמד".


"לך תסביר לקורא שפעם הדף הזה היה ריק"
---------------------------------------------------------
(מוקדש למפורסם הנבוב הזמני)

את בוקר ה26- לינואר באותה השנה לא ישכח אדון לוסטיג לעולם ואם
ישכח, יחזור ויפתח את יומנו אותו הוא נוהג לעדכן מדי יום
ביומו.

הבוקר בו השתנו חייו בא במפתיע אחרי היום ששינה את חייו מן
הקצה אל הקצה.
אדון לוסטיג ,שהיה מעשן כבד, כמו כל בוקר השתעל ארוכות מול
המראה.   חבר שגר בצד השני של העיר צלצל להתעניין בשלומו למשמע
ההתקף - "עד לכאן שומעים אותך" - "אם כך", אמר אדון לוסטיג תוך
שהוא מנתק את השיחה, "אין צורך בטלפון".

אדון לוסטיג פתח את המקרר, הבין מה חסר, יצא אל החצר
ו...צייר...על כרזה רשימת קניות.
"אחרת", חשב, "אין סיכוי שאזכור מה צריך".
מטוס נושא כרזה חג מעל הסופר והמקרר שוב מלא.

אדון לוסטיג ראה את דמותו בעיתונים, שמע את עצמו עונה לשאלות
כתבים וראה זה פלא - קולו נישא למרחקים.

אדון לוסטיג, משהבין ששמו הולך לפניו, החיש את צעדיו וחזר
להיות אותו אדון לוסטיג.