"מה קרה? אתה מתנהג כאילו כל כובד העולם שרוי על כתפיך".
עוד אנחה מילטה עצמה מריאותיי הקורסות, כאילו אבחנתה הדקה פגעה
כמכת אגרוף, מרוקנת. ופתאום הבנתי - זהו זה.
בחיים יש רגעים של הבנה קריסטלית. פתאום נעלם הגוון העכור של
המודעות העצמית, וההבנה היא שקופה וחודרת. כאילו פתאום כל
החלקים מסתדרים בכיוון אחד, יוצרים קיטוב. הרגעים האלה הם
חמקמקים - קשה לשים את האצבע על הגורם להם. אישית, אני מאמין
שמדובר בהצטברות של עדויות, כמו מכות קטנות שלפתע מנפצות אגרטל
בדולח. אבל מה אני יודע? רק שלושה דברים.
הרגע הזה חידד יותר משנה של מכות קטנות, של הצטברות העדויות,
של הסתדרות החלקים ליצירת קיטוב משותף. הבנתי שהיא חייבת לדעת.
אולי תבין, אולי לא, אבל לדעת היא חייבת.
אחזתי בכף ידה. ההפתעה לא אפשרה לה למשוך את כף היד, רק להביט
בי בעיניים תוהות. אלוהים, כמה היד שלה חמה! מי היה מאמין שכל
כך הרבה חום טמון באצבעות כל כך קטנות? אבל כל מה שראיתי היו
העיניים, גדולות, בולעות, מחכות. עכשיו אני צריך להסביר לה
יותר משנה.

"אני בן עשרים ושבע, ויש שלושה דברים שאני יודע: אין פלאן טוב
או פלאן רע, לא עושים כל מה שרוצים, ושני אנשים עם משקפיים לא
יכולים להתנשק".
היא כחכחה בגרונה במבוכה קלה.
אני לא חושב שהיא הבינה.