עבר הווה, עתיד לחזור

עכשיו נראה היה לו מוזר שלא חשב על כך עדיין. "אולי זה החלום,
אולי אתעורר ואהיה אני של מחר".
מה שעניין אותו עכשיו (מתי זה עכשיו ?) והעסיק אותו, הייתה
העובדה שהמחשבה הזו, שעלתה לו פתאום, שהשתחררה במפתיע, לא
הייתה ניתנת לחיזוי (ואולי כן?)
ברגע אחד הוא הרגיש שהוא יודע שני דברים שהם אחד - שהוא מבין
שהוא לא מבין ושהוא לא מבין שהוא מבין.
הוא הרגיש שהוא מחייך לעצמו למרות שידע בודאות ששום שריר בפניו
לא נמתח.

"מר פישר, הגענו" - חייכה אליו גברת צעירה בחלוק לבן שעמדה
מחוץ לרכב.

סליחה, אולי זה המקום לספר שמר פישר (מיקי)הוא בן 91, שהשנה
היא 2066 ושהוא נכנס כעת בשערי "המכון לחקר המוח האנושי" (אגב,
יש שסוברים שהרוב כבר מאחורינו ולא נותר הרבה מה לחקור...)
בשבוע שחלף הוא עבר בדיקות מקיפות מבוקר עד ערב והסבירו לו,
תוך התחשבות בכך שהוא כבר 20 שנה בפנסיה, על הפרויקט הסודי הזה
לפרטי-פרטים.
"אחוז גבוה מאוד מזיכרונות חיינו נשמר במוח וזה כולל אירועים
שעל פני השטח, כביכול, אנחנו לא זוכרים.
את הפרטים שאיננו זוכרים ישלים, באופן שייעלה על הדעת, המחשב.
"חיים של 91 שנה, כמו שלך", הבטיח לו הפרופסור השוויצרי, "אשר
עבורך יחלפו בקצב רגיל, יחלפו מבחינתנו, הצוות שיביט בך מחובר
לאלקטרודות, תוך שעה".
הוא לא זכר למה הפרויקט כל-כך סודי ולמה בחרו דווקא אותו, הוא
רק זכר ששאל ושהתשובה נשמעה לו הגיונית- "אם התשובה לא הייתה
הגיונית", הוא חשב, "הייתי זוכר אותה לוודאי.    אולי כך גם
עובד המחשב, ה'חורים' שיש לנו במוח ניתנים למילוי ע"י חומר
מתקבל על הדעת, שגרתי וצפוי.

בשבוע האחרון הוא שמע הרבה מילים והרבה מונחים מקצועיים שהיו
זרים לו, הצוות סמך על כך שהוא עוד זוכר אותם מהתקופה שלפני
הפנסיה.
"זה אתה שבוגד בזיכרון שלך", עקצה אותו פעם אחת דוקטור חביבה,
לאחר שרטן בפניה כי זכרונו בוגד בו.

השיחה האחרונה לפני "החלום" - ראש הצוות עובר על תוצאות
הבדיקות, מסביר את ההשלכות, סומך עליו (שלא בצדק) שצם ב24-
השעות האחרונות ומר פישר, עושה רושם (עכשיו זה בצדק), לא מקשיב
לו, עיניו מביטות לאינסוף והוא כאילו מחייך ולוחש לעצמו.
עכשיו (שוב, מתי זה עכשיו ?) בהא לו המחשבה שאולי זקנים כמוהו,
שה"קופסא" שלהם כבר לא עובדת כמו פעם, רצוי שיחשבו בקול רם וכך
המחשבה "תעקוף" את הקופסא המאובקת הזו.
"קופסא מאובקת אפשר לנקות, לא חייבים לזרוק אותה" - המשפט השה
יוצא לחלל החדר והצוות מתחיל לצחוק, "הוא עוד אתנו" - אומרת
הדוקטור החביבה.

ושוב באה לו המחשבה הזו, שאולי זה החלום והוא בא כעת לקיצו -
אך הפעם הוא מחליט לשתף את הצוות.
הוא לא הופתע כשראש הצוות פצח בסדרת התעטשויות מביכה, "אני
מרגיש שזה החלום, אני מרגיש שזו הפעם השניה שאני עושה את זה,
אולי, אולי זו הפעם המאה שאני חי את אותו הסרט, אני מצטער..."
ראש הצוות מחייך חיוך מבין ואומר "אני לא מבין, אדון פישר, מה
בדיוק הבעיה ?, אנחנו מתכוננים כבר שנה ובשבוע האחרון היו לנו
הרבה שיחות.   הסיכונים, כבר אמרתי לך עשרות פעמים - אפסיים".
"לא, לא, אני באמת מצטער..." - הוא קם והחל, בדרך שרק זקנים
מסוגלים, לרוץ אל מחוץ לבניין.

הוא באמת הפתיע את הצוות, הם לא רדפו אחריו, כולם נשארו שותקים
בחדר התדריכים, ראש הצוות רק ביקש מהשוער שיעצור אותו.

חלפו מספר דקות, ב"קצב רגיל", כמו שאומר הפרופסור השוויצרי
והשוער מספר שהזקן לא מגיע.
הם מצאו אותו מוטל ללא רוח חיים.          
הוא נפל אל תוך פיר המעלית בבניין.
הוא לא זכר את השלט שהזהיר.