לעמית

אותן מדרגות,
מטה מטה,
אותה טיילת,
אותו אודיטוריום,
נטוע תמידית כמה מטרים באופק,
אותם סלעים,
אותו דשא,
אותו ספסל,
אותם שמיים אפלים,
אותו מקום,
בדיוק שנה.

הולכת אך לא עוברת,
זוג אוהבים רחוק מתנשק,
דקירה בלב,
האווירה מציפה אותי,
והגעתי לנקודה
שלא ידעתי שמטרתי,
וכאן, ממש כאן,
אהבתי אותך.
בדיוק שנה.

רוצה ששוב ירד גשם,
שיתחיל את הדמעות,
אך הוא לא בא.
העננים שלי באו וחלפו,
בדיוק כמוך.
וכעת שאין לי סיבה להשאר,
השמיים מתבהרים אט,
וקול התנועה נשמע בבירור,
האודיטוריום מזוהם בגרפיטי,
האוהבים מתגפפים להם
בלי טיפת בושה,
ואני מתחילה לחשוב,
אחרי בדיוק שנה,
שבעצם היה טוב,
וטוב שהיה.