הלוואי שהייתי מצליחה להקיא.
הלוואי שהייתי מצליחה לחתוך חזק יותר, שיירד דם ולא שריטות
חסרות משמעות שסתם מגרדות שבוע ונעלמות.
הלוואי שאמא שלי ואחותי לא היו צורחות אחת על השנייה את כל מה
שהן אמרו ביום רביעי. אחותי קראה לאמא כלבה מופרעת, אמרה שהיא
שונאת אותה, שהיא רוצה לברוח לצבא כדי לא להיות איתה,
שאף אחד לא רוצה אותה בבית אז שתעוף, שהיא מאמללת לי ולה את
החיים,שהיא זונה. אמא אמרה לאחותי שתלך ללמוד רפואה בחו"ל אבל
היא לא תשלם לה, שתלך לצבא, שהיא לא מאמינה שהיא הבת שלה.
אבא אמר לאמא שהיא צריכה אשפוז כפוי.
אמא רחצה כלים ובכתה.
אחותי הסתגרה בחדר בטריקת דלת.
ואבא הלך לדבר עם הפילגש באינטרנט.
הלוואי שאמא לא הייתה יודעת שאבא בוגד בה.
הלוואי שאני לא הייתי יודעת שאבא בוגד בה.
הלוואי שלא הייתי עוקבת אחרי השיחות שלו איתה. איתן, אפילו. יש
כמה.
הלוואי שהייתי יכולה להיות אנורקסית באמת. התעלפויות, אשפוז.
הלוואי שלא הייתי רוצה להיות אנורקסית באמת.
הלוואי שהמחזור יגיע כבר.
הלוואי שיהיה אדם אחד בעולם שאני אוכל לדבר איתו בכנות. להיות
סוף סוף אמיתית עם מישהו. מסיכות זה כל כך מעייף.
הלוואי שהיו לי אנרגיות למשהו, מתישהו.
הלוואי שהייתי שמחה ממשהו ליותר מ-5 שניות, שגם הן מעורבות
בתחושה הכבדה של כהות חושים שאני מסתובבת איתה כבר שנתיים.
הלוואי שהייתי גרה לבד.
הלוואי שהיה מישהו שהיה מקשיב לי בלי לעצור אותי מדברים שאסור
לי לעשות לעצמי.