נסענו, גשם בחוץ, חימום בפנים, הוא נוהג ואני מנמנמת לי,
מתכרבלת כמו חתולה קטנה במושב שלצידו, מרגישה את מבטו החטוף
בכל עצירה של רמזור.
"קר לך?" הוא שאל אותי בקול רך, כמעט כמו שילדים קטנים לוחשים
להורים שלהם כי הם בדיוק חייבים לשאול משהו, אבל לא נעים להם
להעיר אף אחד.
הוא כיסה אותי במעיל שלו בעדינות וחזר לנהוג.
תמיד אהבתי את הנסיעות האלה איתו, עם הקלטות הישנות האלה שלו,
של מיני שירים שכבר שנים לא יצא לי לשמוע ומביאים זכרונות
שברחו כבר מזמן מהתודעה.

נפגשנו במסיבה. עד היום זה מפתיע אותי, ממתי פוגשים בחורים
נורמאלים במסיבה? הרי בד"כ הבחורים שם מתחלקים לאלה שאת לא
תקדישי להם מבט נוסף ולאלה שיודעים שתקדישי להם מבט נוסף
וידאגו שעד סוף הערב תשתי עד כלות הנשמה ואולי כך תקדישי להם
יותר.
זה היה ערב "עייף". שתי חברות שלי שמעו על מקום חדש שפתחו בת"א
והחליטו שהן רוצות לנסות ושהן לא נותנות לי להישאר בבית (למרות
שהבהרתי שהכי אין לי כח בעולם לצאת לשם).
אז מכיוון שנגררתי למסיבה הזו כמעט בעל כורחי, התמקמתי לי ליד
הבאר הקטן והמעוצב, הזמנתי לי טובורג אדום (שבאורח ממש מפתיע
היה שם - יש להם תמיד נטייה להחזיק רק ירוק, ממש לא ברור
מדוע).
ישבתי לי שם עם הבירה שלי, בג'ינס וגופיה, השיער המתולתל שלי
שסוף סוף הועיל בטובו להתארך מכסה על הכתפיים, הצצתי על החברות
שלי רוקדות ונהניתי מהמוסיקה שדווקא היתה מצויינת.
הבירה נגמרה די מהר ומחוסר מעש החלטתי לחזור לרקוד.
אחרי מספר שירים המוסיקה התדרדרה והחלטתי להתמקם לי שוב ליד
הבאר.
כעבור כמה דקות חברה שלי באה אליי, הצביעה על מישהו ואמרה שהוא
שואל למה אני לא רוקדת.
לא ברור מאיפה תפסתי את האומץ לתגובה באותו רגע, אבל אמרתי לה
שתגיד לו שאם זה באמת מעניין אותו שיבוא לשאול בעצמו.
כעבור מספר דקות הבחור, שהציג את עצמו כרונן התיישב לידי והחל
מנהל איתי שיחה ידידותית.
הופתעתי, היה לו מבט חם וחיוך כובש, הוא לא היה נאה במיוחד,
אבל היה בו משהו שתפס אותי.
אחרי מספר דקות של נסיונות כושלים לנהל שיחה נורמאלית לצלילי
המוסיקה, הוא הציע שנצא החוצה.
ישבנו בחוץ, מתאווררים קצת מהחום של המסיבה.
דיברנו, או יותר נכון איכשהו גרמתי לו לדבר ממש הרבה ואיכשהו
הוא גרם לי להיות שפוכה מצחוק בערך כל השיחה.
היתה כימיה מעולה ולא הרגשתי בכלל שהזמן עבר.
הפלאפון צילצל, חברות שלי רצו לזוז...
הוא היה חמוד, נתן לי נשיקה על הלחי ושאל אותי אם אני אתקשר אם
הוא יכתוב לי את המספר שלו. אמרתי שכן והוא כתב לי את המספר
שלו על היד.
משם הכל התגלגל נורא מהר.
התקשרתי אליו יום אחרי (לא היה לי כח למשחקים), נפגשנו שוב,
התחלנו לדבר על בסיס יומי, שיחות של שעות רציניות יותר,
רציניות פחות, אף פעם לא היה לי דבר כזה.
ביום שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי הסתובבתי עם חיוך על הפרצוף
כאילו שזכיתי בלוטו.

בנסיעה הזאת, הייתי כל כך מנומנמת שלא שמתי לב כמה שהוא עייף,
שהוא חיוור ומתחיל להתנשם בכבדות. הילדים ישנו במושב האחורי
ועוד היתה דרך ארוכה עד חיפה.
לפתע הרגשתי שהאוטו סוטה סטייה חדה, זינקתי מהמעיל וראיתי את
רונן מעולף על ההגה, משכתי את ההגה בחוזקה אל הצד השני ולחצתי
על הברקס על היד בכל הכוח שעוד נותר בי.
הרכב חרק ונעצר עצירה פתאומית.
יונתן התעורר והתחיל לבכות, שירן התעוררה גם היא, מבט מלא חרדה
בעיניה, אבל לא היה זמן להתעכב, עומר בקושי נשם.

הילדים עכשיו אצל סבתא, כבר חודש שאני כאן, שומרת עליו. תוך
שעצרתי את הרכב נחבלתי בראשי, חשתי טשטוש ובכוחותי האחרונים
התקשרתי לאמבולנס שהגיע מספר דקות מאוחר יותר.
בשבילי זה היה כבר מאוחר מדי, אבל רונן עוד החזיק מעמד.
שוכב ללא ניע במיטה הלבנה ונאבק, לא בטוח אם לבוא אליי או
להישאר שם.
בבקשה אלוהים, אני נאבקת בו, הוא חייב להישאר שם, אני אחכה לו
כאן בינתיים, אבל הוא חייב להישאר שם.
אני יודעת שאתה מקבל את הבקשות האלה כל הזמן,  אבל אותי כבר
קיבלת  אז אולי אותו, תשאיר רק קצת, בבקשה?

סיפרתי להם את הכל, את כל מה שידעתי לפחות. עדיין אינני יודעת
מה קרה לרונן, אבל את הדברים האלה כבר לא מספרים לי, אני כבר
למעלה, זה כבר לא קשור אליי.
זה גם מה שאמרו לי על התיק הזה, שזה לא קשור אליי, אבל לא
הסכמתי לעזוב אותו.
ההמתנה נוראית.
עוד מעט יחזרו אלוהים ושופטיו ע"מ לחרוץ את דינו של רונן.
מתהלכת הלוך ושוב בבית הדין הקטנטן, מקמטת את העננים מהם
עשוייה הריצפה, עושה בהם טביעות רגליים קטנות, כמעט כמו על שלג
רך.
הדלת נפתחת... הם נכנסים, עלי לסיים, פסק הדין מגיע.