אז עמדנו שם כולם מחובקים ומנשקים סביבנו... הוא אמר לי להתקרב
אליו, יש לו חברה, היא לא בילתה איתו את הסילבסטר, הוא העדיף
להיות איתנו. מוזר, מוזרה, הקשר שלהם מוזר...
אז הוא קרא לי, והושטתי לו את היד, כדי שילחץ אותה, כמו תמיד,
והוא הסתכל עלי, כאילו עזבי אותך שטויות. הוא בא לקח לי את היד
ושם אותה על הכתף שלו, והתחבקנו, מן חיבוק כזה שאמור להוביל
לנשיקה... אבל כמובן כמו שתמיד כולם אומרים לי - אני הכי לא
מבינה רמזים שבעולם... אז התחבקנו איזה דקה עמדנו מחובקים
והרגשתי את כל חום הגוף שלו... הרגשתי כאילו אנחנו היחידים
בעולם, כאילו אין אף אחד אחר סביבנו... רק אנחנו, פתאום לא היה
קר, פתאום הבעיה של איך חוזרים הביתה - נשכחה, איבדתי את תחושת
הזמן, איבדתי את עצמי, איבדתי אותנו...
יש לו חברה והוא איתי הרבה, אבל היא זאת שמנשקת אותו, היא זאת
שיכולה להתקשר מתי שבא לה, אליה הוא נוסע, הוא חושב עליה - רק
עליה, אבל איתי הוא צוחק ובשבילי זה הכל...
אז פתאום הסילבסטר לא היה כל כך נורא, פתאום ללכת במשך שעה
בקור רק כדי להגיע הביתה, לא היה כל כך מסובך ומעצבן, פתאום כל
הנהגים שצפרו לנו בדרך וזרקו איזה הערות רומזות משהו, היו דיי
מצחיקות. פתאום השמים בשש בבוקר כשחזרנו היו יפהפיים, פתאום
הטלפונים הבלתי פוסקים של אמא שלי לא נראו מעצבנים ומטרידים
אלא דואגים ואיכפתיים, פתאום התלונות של חברה שלי היו במקום,
פתאום הבעיות של כל העולם שפעם חשבתי שהם על כתפיי - נשכחו,
נעלמו...
והכל בגלל חיבוק אחד... שלא יחזור יותר... לעולם...