דמיינו שהתחלתם מאפס. לא היה לכם כלום. אתם עבדתם קשה, השקעתם,
הכרתם אנשים, למדתם. למדתם ללכת ולדבר, וכשאמרתם את המילה
הראשונה כולם התרגשו ושמחו בשבילכם והרגשתם שאנשים באמת אוהבים
אתכם ובאמת אכפת להם מכם. כולם עמדו סביבכם וחייכו. הדוד עם
המצלמה, הסבתא עם הסוכריות, האם עם החיוך הכובש, והאב, עמד שם
וכ"כ שמח, התרגש, אמר: "כל הכבוד!", "תגיד את זה שוב", "תעשה
את זה שוב...". ואז קצת גדלתם. נפלתם, קמתם, גמגמתם, למדתם
מילים חדשות. הלכתם לגן, הכרתם שם חברים. חלקם אהבתם, חלקם לא.
שיחקתם והרגשתם אהבה. כשבאו לאסוף את כל הילדים מהגן פחדתם שמא
תשארו שם לבד, ואף אחד לא יבוא. אך אביכם היה הראשון שעמד בפתח
דלת הגן. הוא הרים אתכם מעל המדרגות כשעל פניו חיוך מאושר. ואז
הוא היה מכניס אתכם למכונית ולפעמים אף היה נותן לכם לשבת
מקדימה, וכ"כ התרגשתם. ואז הגעתם לכיתה א'. למדתם והכרתם אנשים
נוספים. העבודה הייתה רבה יותר וקשה יותר. עליתם כיתה, ועוד
אחת. ועם הזמן היה לכם יותר ויותר קשה. אך המשכתם, לא
התייאשתם,הייתה לכם תמיכה מהוריכם. שכאשר הייתם חוזרים הביתה
מבית-הספר הייתם מרגישים אהבה בלבכם וזה מה שגרם לכם להמשיך
ולנסות. גדלתם יותר, צבא, שזהו שיא הקושי, הרגע שבו צריכים את
ההורים יותר מכל. והם עמדו שם לצדכם לאורך כל הדרך. עודדו
אתכם, התקשרו, ידעתם שיש לכם למה לחזור הביתה. הקושי רק הלך
וגדל, אך התאמצתם כי ידעתם שיש מישהו שרוצה שתצליחו, מישהו
שמצפה מכם, מישהו שמכיר אתכם ואוהב אתכם ודואג לכם, מישהו
שתומך בכם. ואז בניתם לכם עתיד עם בן/בת זוג ושני ילדים. עבודה
טובה וקשה. ואז, פתאום הכל נעלם. בא גל גדול ושטף את הכל. כל
מה שבניתם נשטף יחד איתו. אתם צריכים להתחיל הכל מהתחלה. הכל
נעלם. כל מה שעבדתם כ"כ קשה בשבילו. ועכשיו אתם צריכים לבנות
הכל אך ללא תמיכת הוריכם. גם הם נשטפו עם הגל. כל מה שעברתם,
כל הקושי הזה, זה כלום לעומת מה שהולך לקרות לכם עכשיו.
עכשיו תבינו מה אני מרגישה כל יום ויום. באיזה שהוא שלב תמיכת
הוריי נפסקה. איבדתי את אמי, ומאבי מעולם לא הייתה תמיכה. כל
מה שאתם תעברו עכשיו אני עברתי במשך כל חיי.
קשה הא?