לפני זמן לא רב, חלפה במוחי מחשבה: האדם הוא כמו נר, והלהבה
מסמלת את החיים.
הפתיל של הנר הוא בעצם האדם במערומיו, ללא הגנה וללא מי שידאג
לו. השעווה סביב הפתיל היא בעצם כל האנשים שמגינים עלינו,
שדואגים לנו, בין אם זה ההורים, בן הזוג, או סתם אדם שגרם לנו
לחייך כשאנחנו עצובים. ללא השעווה, הלהבה הייתה שורפת את הפתיל
ברגע, וחיינו היו קצרים עד מאוד, בלי להספיק לחוות אף חוויה.
ההורים שלנו הם אלה שמדליקים את הנר שלו, הם אלה שנותנים לנו
חיים, ובלעדיהם הנר היה עומד ולא דולק, הוא היה ללא רוח חיים.
הלהבה שלנו עוברת מדי פעם משבי רוח, שמאיימים לכבות אותה, אך
תמיד ימצא מישהו שיגן על הלהבה בידיו ולא יתן לה לכבות, וגם אם
חס וחלילה היא תכבה, תמיד יימצאו אנשים שידליקו את הנר מחדש
ויפיחו בו חיים.
ברגע שהנר מגיע לסופו, חייו חלפו והלהבה כבתה, תמיד תישאר קצת
שעווה, שמוכנה להגן על הנר הבא, שמוכנה לבנות נר חדש ולהגן
עליו.
אז תזכרו, אל תתנו לאף אחד לכבות את הלהבה שלכם, ואל תכבו את
הלהבה בעצמכם. תזכרו שאתם תמיד נר בחייו של אדם אחר, שברגע של
חושך מאיר לו את האפלה, ובזמנים של קור מחמם אותו, גם אם קצת.
אז תבערו כמו שלא בערתם מעולם.