דויטש אניטה / מה לך, נערתי |
נהרות הזהב גלשו על כתפיי,
אגודות - אגודות הסתדרו להן שם,
נחו.
ויפיתי.
אני זוכרת איך כמהה עיני
לזיו המרומים הכחולים,
הזכים, צבעם
נשקף בי.
איך פרחו ועלו שתילי החן
מחיוכי,
איך בראתי גומות,
הילות,
פיות...
יעלת - חן,
לא נלאית לעולם
לתור שפעותיה.
אני זוכרת איך נורו
חצי אפרודיט
משולחים,
כרכו כל מאן-דהו
סביב יפעתי.
אני זוכרת זוג עיניים,
אומרים "מראית נפשי",
אך היכן הוא הניצוץ הזגוגי,
האם כבה הוא,
כבה
ומת לעולמים?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|