מסכות לבנות עוטות אותי לפעמים
במקום שאעטה אני אותן,
הן נעצרות ומתהדקות על פניי.
בלבן את מרגישה טוב, גונחת לפי קיו,
לפי תחושה פיזית מיידית
המבט לא מופנה הצידה,
את איתו שלו.
בשחור העיניים בוהות לאופק.
עוד שנייה עברה אחת עברה
בשר רוטט וגונח מוטל עלייך
לא עוצר לא שותק
ואת לא כאן
את האויר שהוכנס לתוך בלון.
וכשהוא יתפוצץ
העיניים הבוהות הללו
יחלו להוציא צלילי חירחור בלתי מזוהים
אני לא אני לא אני לא אני
אני כשאני לא אני
זה דבר די לא מוגדר
כמו פרוצה מתחנחנת
או ילדה תמימה שלא מבינה
שלמעשים שלה יש תוצאות.
זה מעלה מטה, נדנדה שלא נעצרת
סחרחורת שלא נגמרת.
וכשהמסכות מותרות החוצה
בתרועות של זיקוקי דינור כבדים
ומצגות רעם של להטוטנים מחוייכים
את שוב את
למרות שאת כבר לא רוצה להיות. |
