זו הייתה הזדמנות מושלמת בשבילי.
אמא הלכה עם אחותי הקטנה לאנשהו. הוא היה עסוק בטלפון, קבע עם
חברים שלו מה עושים היום.
נהיו לו חיי חברה פתאום. הקטנצ'יק היה עסוק בלהתבכיין לאמא על
השיעורים שהוא, כרגיל, "לא מבין".
הזדמנות מושלמת, חשבתי. אז הלכתי על זה. הפעם עד הסוף. נכנסתי
לשירותים, נעלתי אחרי את הדלת. ישבתי וחשבתי.
זו לא הפעם הראשונה שמחשבה כזאת עולה לי לראש, אך הפעם הדחף
היה חזק מתמיד. רק פעם אחת, לא יותר מדי. לנסות לראות איך זה,
רק לנסות. זו היתה מחשבתי באותו הרגע. הרי פעם אחת לא מזיקה,
אני בטוחה שלא.
אז עשיתי את זה.
ירדתי לרצפה, רוכנת על השירותים, הרמתי את האסלה ופשוט בהיתי
וחשבתי. ידעתי שזה יעשה לי רע, אבל הייתי חייבת, זה היה אחד
מהרגעים שבו הייצר גובר על השכל הישר. ואני לא טפשה, כלל לא.
אולי אני פשוט מוצאת סיפוק גדול בלעשות לעצמי דברים מזיקים, עם
לדעת את ההשלכות. הרי כמה פעמים ראיתי תוכניות, שמעתי הרצאות
ויצאתי בגלוי נגד כל השטויות האלה? והנה אני כאן, עם חיוך
אירוני על הפרצוף. זה בדיוק כמו עם העישון, האלכוהול. לפחות עם
זה הצלחתי להפסיק, בזכות עצמי, ואני גאה על זה. אולי בגלל זה
הדחף היה חזק כל כך - אמרתי לעצמי שאוכל להפסיק מתי שרק ארצה.
אז דחפתי אצבע לגרון, כשהאסלה לוחצת על בטני, כדי להגדיל את
אפקט הבחילה.
הצלחתי, אחרי הרבה נסיונות, כעבור חצי שעה, אם לא יותר.
הכי מטומטם שתוך כדי הקאה חשבתי לעצמי "יא- הנה הספגטי של
הצהריים!". הסיטואציה הייתה נוראה, אבל הסיפוק לאחר מכן היה
גדול, וכך גם כאב הגרון. המשכתי, בערך שש פעמים עד שהרגשתי
שהגוף שלי מתמוטט, רעדתי קצת. הרגשתי מסופקת. אני חושבת שהייתי
ממשיכה עם זה אם לא הייתי משתלטת על עצמי. בטח הייתי מגיעה
למצב של הקאת דם או משהו כזה.
שטפתי את פניי ויצאתי מן השירותים. מופתעת מעצמי, חולה מתמיד.
שניהם היו כרגיל בשלהם, וטוב שכך. אפילו לא שאלו למה שהיתי כל
כך הרבה זמן בשירותים.
הוא בדיוק התכוון לצאת, לא לפני ששנורר ממני סוכריית גומי,
והקטן בכה לאמא בטלפון, כרגיל.
התיישבתי על הרצפה בחדר והתחלתי לכתוב, רועדת עדיין.

כביתי את האור בחדר שלה, האור שהיא תמיד שוכחת לכבות, והתקשרתי
אליו.