העיר שותקת ואין כמעט מכוניות בערבים כאלה של השנה [להוציא
שיכורים תועים על מהירות מפורזת], חשב לעצמו מיכאל בעת שיטוט
לילי. גיחות חד פעמיות שכאלה הפכו בתקופה האחרונה להרגל. עוד
אחד מאותם הרגלים שרווק בעשור השלישי לחייו מסגל לעצמו. אין
כמו הקור של אמצע החורף בשביל לעורר אדם ולרענן מחשבות. התחליף
הטוב ביותר לקפאין כשלחץ הדם שלך גבוה בכמה מיל' כספית מעל
הממוצע. הוא תוהה לעצמו ומביט בשעמום זניח בקבוצת נערים מכים
באלימות נער אחר. מילא, מה אכפת לו? הכל זמני וחולף. הוא
כשלעצמו יכול לצאת מהתודעה בכל זמן שרק ירצה, [להתנתק מהמציאות
לכמה רגעי שלווה]. בכלל, מיכאל תמיד שלוו. יש אומרים אפאתי,
מעטים אומרים מאושר. ככה, מבפנים. הוא מאושר מהמקום הכי עמוק
שיש. מהמקום שתופס אותך חזק בקרביים וממתן את קצב פעימות הלב.
מהאזור שמרכז בתוכו את כל התחושות והרגשות שאדם יכול להעלות
בתוכו ומעביר אותם לשאר הגוף, כמו כלום שממלא ומספק אותך. כמו
הסיגריה שאחרי זיון טוב. להבדיל מאותו ריק שבחלל מוחם של שאר
שחקני ההצגה שבה משתתף. רק לפני כמה שבועות הם התחילו בחזרות
עם במאי חדש. הם, שלא כמוהו, מלאים בכלום ריקני שנאסף לכמה
רגעים ביום ומוחלף בדמויות בדיוניות פרי מוחם של במאים
ותסריטאים מתוסכלים שוברי כוסות קפה ומוסכמות חברתיות נוקבות.
אפילו כתבו עליהם בעיתון הפעם.

כל פעם אחרי אותו פולחן הליכה בקור החורפי, מקפיא הרגשות
ומעורר המחשבות, הוא מתיישב בחריקה מול אותו שולחן
מתמוטט-לא-מתמוטט וקורא את הטקסטים של ההצגה הנוכחית. אין כמו
עפעפיים כבדים ועיניים יבשות לפיתוח כושר רצון חזק. מיכאל תמיד
אהב לבדוק גבולות ולשחק עם דחפים ויצרים. פעם אחת לא שכב עם
בחורה במשך חודש רק כדי להוכיח לעצמו שהוא נשגב מאותו יצר
אבוציונאלי. כעבור שלושה שבועות הוא החליט להאריך את זה לחצי
שנה, [רק כי הוא יכול] והצטברו אצלו כמה מאות שקלים על אמצעי
מניעה שלא נקנו. חברים שלו, מצדם, בילו זמנם בניסיונות כושלים
לשבור אותו. הם הביאו לו את הבחורות הכי יפות והכי זולות שיש
בעיר [ובת"א הן נמצאות בריכוזים גבוהים כמו סוכר מלאכותי בגוף
חולה סכרת] אבל לכולן סירב. זה לא שינה לו כלום, לא הזיז לו
תז'ין.

הוא נועד רק לאחד. כבר מזמן שכח מנשים. זה מכבר כמה שבועות
שאין חזה שופע או עיניים מלוכסנות פוקדות את הפנטזיות שלו, אלא
הוא. זה שעליו הוא מפנטז כל אותם חודשים ארוכים. מאותו יום בו
הלך להבחן לאודישנים האחרונים, קרא את התסריט לראשונה והחליט
שבהצגה הזו הוא פשוט מוכרח להשתתף.

כל פעם כשהתיישב לקרוא את התסריט רטט של עונג הכה בו. כל מילה
שהגתה הדמות המושלמת, החמצמצה ומייסרת בתמימותה שגילם, העניקה
לו משמעות חדשה לחיים. גאונות לשמה. הוא היה נוהג לבלות שעות
על גבי שעות בבהייה באותו תסריט, פרי מוחו של אחד התסריטאים
הכושלים של התיאטרון. הקונפליקטים המעורפלים שהתמודדה עמם דמות
הרווק שבור הלב, הרגשות שהיו מטריפים דעת שניהם והאהבה [כל כך
הרבה אהבה] שהייתה בדמות הרווק הזו פשוט הקסימו את מיכאל ורתקו
אותו לקריאה אובססיבית, חוזרת ונשנית של התסריט.

בחזרות היה מתנתק מהמציאות לגמרי. הוא היה מתמוגג לנוכח המשחק
שפרץ מתוך תת המודע שלו בחזרות האחרונות וכבש את כולם בסערה.
ההתמכרות שלו לקפה הלכה והתחלפה בהתמכרות לרגשות הקנאה לדמות.


ישנם שחקנים שלוקחים את הדמויות שמשחקים הביתה. כמו נדב, זה
שהתגרש מאשתו השנייה, כי נמאס לה שכל כמה חודשים הוא לובש צורה
אחרת. [פעם איש עסקים מיוסר ופעם חוואי גרוש]. נמאס לה מקריזות
האומן שהוציא עליה, ואחרי שנתיים של נישואים היא ביקשה גט. נדב
היה שבור, אבל באותה תקופה בדיוק התחיל לשחק דמות של ילד
פרחים. ולהיות מדוכדך בגלל גירושים. בכלל לא התחבר לו רגשית עם
האופטימיות של הדמות.

אצל מיכאל זה היה שונה. הפעם. הוא ידע שלא משנה כמה ירצה להפוך
לדמות הזו, היא נשגבת יותר מכל דמות ששחק אי פעם ולהפוך אליה
רק יעשה לה עוול. לכן אולי, המשיך לבהות בתסריט בערבים קרירים
של אמצע החורף ולסגוד לה בקריאה מגומגת של הטקסטים מול המראה.
מלטף את גופו במילים ועוטף את תום עיניו באינטונאציות מדויקות,
מסחררות.

האיסור על הנגיעה בשלמות הפך אותו למתוסכל מתמיד. בחזרות היה
שוקע במלמוליי שורות קטועות והבמאי לא היה מרוצה. הוא ניסה
להסביר לו שהתפקיד הזה הוא תפקיד חיו אבל הבמאי הניד בראשו
לשלילה ולא הצליח להעלות על הדעת, איך גילום בנאלי כביכול של
אדם שבור לב בהצגה שתועלה לכמה חודשים בתיאטרון נידח בדרום תל-
אביב יכולה להוות שיא כלשהו, לא משנה עד כמה השחקן כושל.
מיכאל ירד על ברכיו והחל בוכה כמו שלא בכה חודשים. נשבר וכורע
אל מול מכנסיו המגוהצות של הבמאי, מתחנן שייתן לו הזדמנות
נוספת. אבל כמו נידון למוות על גרדום, גזר הדין שלו נחתם.

הוא אסף את עשרות העיתונים שנאגרו בתיבת הדואר שלו באותם חודשי
שיגעון והחל לסרוק את מדור הדרושים. הוא חייב להשיג עבודה
עכשיו, כשהוא מפרנס שניים. אותו, ואת הדמות שלו.