זו הפגישה השלישית שלנו שמתחילה ונגמרת באותו משפט, ולא מקדמת
אותנו לשום מקום. לא מקדמת אותי לשום מקום. אותו זה דווקא
מאוד מקדם, אני מגיעה לפגישה נוספת, והוא מרוויח עוד 400 שקל.
אבל הפעם אני מרגישה שמשהו שונה, הוא לא מתכוון לוותר לי.
"בפגישה הבאה שלנו אני רוצה לשמוע שעזבת אותו." הוא אומר,
כמצווה. אני לא מנסה להתווכח. אני מיואשת. הנהנתי בראשי
ויצאתי.

כשהייתי בת חמש עשרה התאהבתי נואשות בחבר הכי טוב שלי.
פחדתי לעשות את הצעד כי ידעתי שהוא לא מרגיש כמוני, ולא רציתי
לאבד אותו לגמרי. העדפתי להתייסר ולהסתגר בתוך עצמי. הוא פירש
את זה כחוסר פתיחות כלפיו ובאיזשהו שלב כמעט ולא דיבר איתי.
כשהוא סיפר לי שהוא נוסע עם המשפחה שלו לשיקאגו לארבע שנים,
הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי חזק-חזק על הבטן ולא עוזב, מכווץ
לי את הסרעפת, מונע ממני אוויר ומשתק אותי. העולם הסתובב סביבי
לכמה שניות ואז ראיתי שחור ואיבדתי את ההכרה.
חוסר אונים.
אז חשבתי שזאת משמעותה של אהבה.

כמו רב האנשים בגילי, אני מתפרנסת מעבודה שאני לא נהנית ממנה.
קמה כל בוקר כמו שעון, מצחצחת שיניים, מתלבשת, לוקחת את
המפתחות ומתחילה עוד יום חסר משמעות. סופרת את הדקות, השניות
עד לסוף היום, ובחמש בדיוק, סוגרת את המשרד ונוסעת כמו אוטומט
לבית שלו. כלומר, למה שהיה הבית שלו.
היום גרה שם קשישה עם הכלב שלה. בהתחלה היא היתה בטוחה שאני
פורצת בתים מדופלמת שעושה עליה מעקבים, אבל לאט לאט היא הבינה
שאני בלתי מזיקה. היום הגעתי למצב שהיא מחכה לי בחלון, ומדי
פעם יוצאת החוצה להציע לי עוגיות.
כמה פתטי בן אדם יכול להיות.

זיכרון א':
חטיבת הביניים ע"ש הרצל, עוד יום של חול. אני רואה את המורה
שלמה בקצה המסדרון, שיעור גיאוגרפיה עומד להתחיל. אני מפנה מבט
לספסל שמאחורי, קורצת אליו. הוא קורץ לי בחזרה. תוך 3 שניות
שנינו מחוץ לכתה, רצים כמו מטורפים לפני ששלמה יקלוט שהברזנו
לו מתחת לאף, מצחקקים בפראות. מקפצים מעל השער האחורי המחליד,
האדרנלין זורם בדם, נוהרים אל החופש.
זיכרון ב':
אני שותה קפה איתו ועם המשפחה שלו בשדה התעופה. חצי שעה
להמראה. בין לגימה ללגימה אני מחפשת את העיניים שלו, הוא
מתחמק. הולך לשירותים ומשאיר אותי לבד עם המשפחה שלו, לבד עם
המחשבות. אח"כ כולנו הולכים יחד הכי רחוק שאפשר, עד השלב שמי
שלא טס לא יכול לעבור. מתחיל שלב החיבוקים והנשיקות. אני עוברת
אחד-אחד, משאירה אותו לסוף. אני רועדת. למה לא סיפרתי לו?
עכשיו מאוחר מדי. לא מצליחה לזוז. הוא מתקרב אליי, טופח על
כתפי בסחבקיות. הוא לא רואה שאני צריכה חיבוק ? לא, אם הוא
יחבק אותי אני אתמוטט. עדיף שלא יחבק אותי. הרעידות מתגברות.
זרמי חשמל עוברים לי בגוף. הפה מתייבש, מחנק בגרון. הוא מחבק
אותי. דמעות גדולות זולגות על לחיי, אני מאבדת שליטה. הוא
ממלמל משהו באוזני, אני לא שומעת. הוא מתרחק. כל כמה מטרים הוא
מסתובב אליי, כמו בסרטים, מסמן לי לא לבכות. אני ממשיכה לעמוד
שם, עשר דקות, חצי שעה, אולי שעה. אחד מאנשי הביטחון מלווה
אותי החוצה ומזמין לי מונית.

זה כבר עשר שנים שאני מבקרת את ד"ר שוורץ על בסיס שבועי.
בשנים הראשונות הסתרתי את זה, אבל היום זה כל-כך אופנתי ללכת
לפסיכולוג, שהייתי מתביישת אילולא הייתי הולכת. הפגישות שלנו
נמשכות שבעים דקות בדיוק. עברתי כבר חמש מאות ששים שעות של
הודאה בחולשה, אז מה הפלא שאני לא מצליחה להתחזק ?
מפחיד לחשוב שהאדם שאני מרגישה הכי נוח להיפתח בפניו, זה שמכיר
אותי הכי טוב, עושה את זה רק בגלל שאני משלמת לו. פשוט כי זה
המקצוע שלו. ד"ר שוורץ הוא זונה של נפש, ואני לקוחה מיוחמת.

מתחילה את הבוקר בהשתעלויות והקאות, עיני נפוחות מבכי וחוסר
שינה. מדליקה טלוויזיה, אבל שום דבר לא מעניין אותי. לביה"ס
הפסקתי ללכת, לפחות לא באופן סדיר. מנסה להעביר את הזמן, בעיקר
בשינה שטחית, בכי ורחמים עצמיים, עד שירד הלילה. בחצות בדיוק
הוא מתקשר, ואנחנו מדברים לפחות שלוש שעות. שלוש שעות מתוך
עשרים וארבע, בהן אני חיה.

הפעם האחרונה שבכיתי היתה לפני שש שנים, כשסבא שלי נפטר, וגם
אז זה היה מאולץ ובלתי משחרר; בכי חסר קול וכמה דמעות. לפחות
אז יכולתי לזייף בכי, היום אפילו את זה אני לא מצליחה. לפעמים
נדמה לי שאיבדתי פיזית את היכולת לדמוע, כאילו הוקצבה לי כמות
דמעות מסוימת ועברתי את המכסה.
כמה זמן יכול אדם לחיות בלי להרגיש?

כשהתעוררתי לא הצלחתי להזיז את הידיים והרגליים. עיניי היו
כבדות, מסביבי מכשירים רפואיים וריח אנטיביוטיקה חריף באוויר.
בשניות הראשונות לא הצלחתי לשחזר מה קרה או איפה אני. אולי אני
חולמת ? ההכרה המלאה שבה אליי כשהסתכלתי על זרועותיי החבושות
ועל האזיקים הקושרים כל אחד מגפיי למיטת הברזל הכבדה.

לפעמים אני חושבת שהיה הרבה יותר טוב אם בכלל לא הכרנו. לא
הייתי שוכבת על מיטת הברזל הקרה במשך שלוש שנים. לא הייתי
מסתפקת בעבודה משעממת. לא הייתי נכשלת בגיאוגרפיה. לא הייתי
מטרידה זקנות. לא הייתי מאבדת את עצמי. הייתי מסוגלת להרגיש.
היו לי נעורים.

באחד הערבים הצלחתי להתחמק מלבלוע את כדורי השינה. אכלתי בשקט
את ארוחת הערב מבלי לעורר חשד, ונכנסתי למיטה עם כיבוי אורות
כמו ילדה טובה. בחצות בדיוק שלחתי יד למגירה שלי והוצאתי את
הכסף שאספתי בחודשים האחרונים ממכירת הסיגריות שהוקצבו לי.
בצעדים חרישיים התקדמתי לתא הטלפון שבסוף המסדרון. חייגתי
בבטחה את המספר החרוט בזיכרוני. למשמע קולו נעתקה נשמתי ורעד
פשט בגופי. עניתי חלושות. אני לא מכיר שום נועה, הוא אמר.

זו רק הפגישה השלישית שלי עם יואב, אבל בלבי אני יודעת שזה זה.
הוא נברא בשבילי. בסוף הפגישה הוא מזמין אותי לעלות לקפה, אני
שוקלת לשחק אותה קשה להשגה ולבסוף מוותרת. עדיף לא להילחם
במשהו שנועד לקרות. הוא מחייך כשאני עונה בחיוב והשאר
היסטוריה.

כשהייתי בת חמש עשרה הכרתי את החבר הראשון שלי במסיבת שכבה.
שיער שחור, עיניים כחולות, מבט תמים. עברנו יחד את כל ההתחלות.
היינו הזוג של השכבה, מבטי קנאה ננעצו בנו בכל פעם שחלפנו
מחובקים במסדרון בית הספר. אהבנו.

שלא כמו רוב האנשים בגילי, אני חיה את החיים שתמיד רציתי.