"אין לי מילים" הוא אומר, מביט אליה מהאור החיוור של פנס הרחוב
שתחתיו עמד, כמו כוכב על במה. תמיד חלם להיות כוכב, גם היא
רצתה, להיות כוכב בשמים - עכשיו רצתה מתמיד.
היא באמת לא התכוונה לפגוע בו אף פעם, לא רצתה שיהיה לו רע,
בטח שלא בגללה אבל לא נותרו לה הרבה ברירות, ככה היא לפחות
רצתה להאמין.
איך היא לא תפגע בו וגם תהיה מאושרת כשהיא בעצם אוהבת אחר? אין
בחירה נכונה. רק בחירה בין לפגוע ללהיפגע. היא שנאה לפגוע אבל
יותר מזה שנאה להיפגע.
הילדה החייכנית הזו, הנפש האופטימית הזו ששנאה דמעות, אף פעם
לא בכתה גם לא בהלוויות, גם לא כשההוא שאהבה כבר לא אהב אותה,
גם לא כשממש היתה צריכה להוציא את הרעלים האלה מהגוף שלה, בטח
שלא משמחה. "אין דמעות שמחות", היא טענה תמיד.
ערפל עטף אותם, שומר אותם בבועה של פרידה והוא בכלל לא רצה
פרידה, הוא רצה להיות איתה, לחבק אותה חזק, לשמור עליה
מהבחירות שלה. היא לא הותירה לו מקום למילים, היא בחרה והוא
שתק, נשם את הקור דרך האף שלו שהפך לאט לאט לאדום, נשם לריאות
את הצער, אלה היו הנשימות הכי כואבות שנשם.
הוא הכיר אותו, את זה שלקח לו אותה בלי להתאמץ בכלל.
הוא שמע עליו ממנה ולא חשד בכלום, התעלם מהניצוץ שבעיניים שלה
כשדיברה עליו, הוא היה רגיל לשמוע אותה מספרת בהתלהבות על היום
שעבר עליה, יורה מילים בעיניים מחייכות, בגלל זה אהב אותה כל
כך.
כרגע הוא לא רצה לשמוע אותה וזה הסתדר דווקא די טוב עם חוסר
החשק שלה לדבר. "אין לי מילים". המשפט הזה, שהתחיל משחק שתיקה
מעיק, הידהד באויר.
מילים. מילים לא נגמרות, שניהם ידעו שמילים לא נגמרות.
הם שותקים מילים, שתיקה של מילים שלא נאמרות.
מילים לא נגמרות, רק הם, שניהם עומדים בקור, חסרי מילים -
נגמרים.