" מזל טוב " נשמע קולך הצוהל " עד 120 בלה בלה " המשיכו
צהילותיך, שומע את קולך כשריח חציר מתאנפף במוחי. " ..ואושר
ואושר ו.." - הויסה יקירה הויסה. טוב בסך הכל את בחורה טובה,
קצת פראית אך זה לא מסתיים שמה. את בדמותה של המונה ליזה -
חייכנית-  אבל לא ברורה. ואני, אני מסרט אחר. מנסה לאלתר
כשצריך אבל לא תמיד מצליח.
שיניך הקידמיות, שנראו לי תמיד כאילו יכולות לתלוש איברים
חיוניים בלהט הרגע, גיבבו עוד מילים. זה לא אשמתך שאת מזכירה
לי את טוני - הסייח המדבר מהטליוויזיה.
".. שאמרה לי שלשום על כרמית .. " - לא מבין איך אבל בשצף
דיבורך הגענו גם למה שחברתך סיפרה לך מתישהו- הגענו -הגעת. אני
לא חושב שהיתה לי יד או טלף בעיניין. דוהרת לך בנאומך. כך את
ממשיכה. עד שלפתע כאילו פונה פרסה.
" ואתה? מה איתך? " - מטיחה לעברי.
"אהה  " הגבתי את תגובתי הרגילה. שמשום מה, לא התאימה כרגע. לא
יודע כל כך מה את אומרת אבל זו אחת מהאתנחתות הללו ש" אהה" היא
התגובה הטובה ביותר. הוי יקירה, כמה מילים תבזבזי לשווא. הלא
תביני.
" את כל כך יפה כשאת ככה. "  צדיקה שלי - הלא תדעי נפש בהמתך?

"עשית משהו עם השיער? " חיוכך העקום מביט בי בפליאה - אף פעם
לא הבנת מאיפה זה לי בא. ואת כל-כך שקופה. כל-כך ברורה. יושבת
לך בגינס וטי-שירט פרחוני ועדיין ערומה.
חיוכך שמתחיל לצוץ, והסומק הקל על שפתייך. שותקת ומחייכת, כבר
שכחת על מה דיברנו.דיברת. צהלת.
משחק ברעמת שערך ואת מגרגרת. מגיבה לכל מגע. בתנועותיך הנענות
לתנועותי הקצובות מתחבר אליך בהבנה שונה. כעת אנו לא צריכים
מילים שיפריעו את התובנה. כעת את מבינה אותי יותר מאשר אותן
התייגעויות המילוליות הארוכות. ואני אומר לך הכל, חושף את כל
הצדדים. לפעמים את גם מקשיבה.
באצבעותיי המרחפות מתחיל לדבר.  לספר סיפור שלם. את מקשיבה?
מחליק את כף ידי על גבך. צובט בשר שחמק מקו מכנסייך ומנשק. לא
אני לא עיוור ואת לא חסרת בשר, אבל רואה אותך כפי שאת באמת.
נותן לידי לנוח על גבך ואת מבינה. מחכה ללטיפה הבאה, את כולך
שלי עכשיו גוף ונשמה. מסתובבת אליי שוכבת על גבך ובעינייך
המעורפלות רואה פנטזיות אקראיות ואני צולל אל שפתייך ומנשק את
שיפוליי פיך. טועם אותך - את כולך - מנסה למצוא את הפרצה
לנשמתך. מפעיל אותך כמו בובת לחצנים. תגובה שונה לכל כפתור -
לכל נקודה. שואף את ריחך כמנסה לשמור את הזיכרון. האם תדעי שלא
יהיה לנו עוד יום. זאת היא לנו פגישה אחרונה. אבל בעצם איך היא
תדע?

היא עדיין שם מתענגת בכל צורה ואני רואה אותי בא איתה. ועוד
פעם ברחתי החוצה. שוב זה קרה.

כמו רוב הדברים גם זה יצא מכלל שליטה. ההתנגשות הגופנית בנשמה
הטהורה. הרי שם אין זה מקומה אזי ניתן לבהמה את השליטה.
זה התחיל לפני 4 שנים בצבא. כשלא יכולתי לשמוע עוד פעם צעקה.

ואז לפתע זה התגלה, ראיתי אותי למטה עם הפלוגה. רץ, נופל, חבול
ומיוזע. ראיתי את המפקד נגש קרוב אליי ומשחרר לאפרכסתי צעקה .
ואז מצאתי עצמי חופשי לראשונה. רואה אותי מלמעלה רץ-מדדה עם
הפלוגה. כבר לא מרגיש את קוצר הנשימה.
לפעמים כשצפוף בתוך הקופסא צריך לצאת להפסקה.
וכמו מים שהגדישו את הסאה - כך נשפכת החוצה הנשמה.

לשוני טועמת אותך ומרגישה את לשונך. וחושב - מה? אז מה?
כאילו לא היו דברים מעולם. מה משתנה באותה התמונה? איך צחצוח
לשונות הדדי מביא להתרוממות כיפתי שלא ביכדי?  ומה עם רצוני?
ולאן נעלמה מחשבתי? שיחד איתה נעלמה אישיותי. והרי כולנו
ממהרים להתמכר לתחושת הבשר המשכרת. להבלע בשערים נסתרים.  והרי
זהו מחוז חפצנו. מעוז רצונותינו. הקיום של רובנו. הסיבה
לסיפורנו. רק להרדים תשוקתנו.