היא הייתה מאושרת איתו, הוא אף פעם לא.
זה היה ההסבר היחידי, ההסבר הכל כך פשוט, אם רק היתה מוכנה
לקבל את העובדות. היא שונאת עובדות, תמיד שנאה.
אלפי תירוצים היא סיפקה לעצמה, בכולם היא הצדיקה אותו.
איכשהו תמיד ניסתה להוכיח שהוא בסדר, שכולם מדמיינים שהוא
"טיפוס", ורק היא רואה את האמת. איכשהו תמיד עיוותה את המציאות
המעוותת מדי שלה.
גם כשהפנה לה את הגב היא חיפשה את קרבתו, גם כשכעסה עליו כל מה
שהיא רצתה זה אותו.
כל כך רצתה שיהיה לידה שרק הרחיקה אותו.
כל כך אהבה שגרמה לו לשנוא.
כל כך אובססיבית.
היא חלמה עליו גם כשאחר חיבק אותה,
דמיינה איך שהוא אומר לה את אותן מילים יפות של פעם.
היא אף פעם לא ויתרה בקלות, היא חשבה שההתעקשויות הילדותיות
האלה הופכות אותה לווינרית, רודפת מטרות דגולה שכמותה.
היא אף פעם לא ידעה להפסיד, בעיקר אותו.
היא היתה מאושרת איתו, ועכשיו היא בטוחה שהאושר שלה אצלו,
אבל היא את האושר שלה רצחה במו ידיה.