כולנו ישבנו בסלון החשוך והקר וחיכינו שהסערה בחוץ תסתיים.
"מתי ייפסק כבר הגשם הארור?" מלמלה אמא, שישבה על הספה הקרועה,
עטופה במעיל שינל צבאי מרופט. היא החזיקה בידיה הכחולות מקור
זוג מסרגות ברזל ארוכות וסרגה לסבא אפודה מצמר שפרמה מסוודר
ישן. כאילו כדי להרגיז אותה יותר, הרוח נהייתה חזקה יותר
וטונות של גשם ירדו על הבית.  פחדתי, שעוד מעט המים יתפרצו
פנימה וישטפו את כולנו לרחוב. בטרנזיסטור אמרו שעוד מעט אולי
תפרוץ מלחמה.
  סבא ישב, כמו תמיד, על כסא הנדנדה מול הטלוויזיה, ולא התרגש
ממה שקורה בחוץ.  אף פעם לא הבנתי למה סבא יושב מול הטלוויזיה.
הוא  הרי עיוור וגם לא שומע טוב, מאז שפגז התפוצץ לידו,
במלחמה הקודמת. סבא היה מכוסה בשמיכה צבאית ישנה, ועל ברכיו
ישבה-שכבה קרציאלה, החתולה השמנה שלנו.  תהרגו אותי אם אני
מבין ממה היא כל כך שמנה. בטח לא מהלחם היבש, שאמא טובלת במים
ומניחה על הרצפה במטבח כול בוקר.
  אבא היה מונח על כיסא העץ הקטן, והישבנים הגדולים שלו נשפכו
משני הצדדים. השפתיים  השמנות שלו היו צמודות לבקבוק של בירה,
שממנו הוא מצץ בלי  הפסק. בטנו הנפוחה בלטה מתוך מכנסיו
הקצרים, והגופיה שלבש כיסתה בקושי חלק מהחזה השעיר שלו.
"מונה ליזה שלי", פנה אבא לאימי, בקולו הצרוד. "אולי תכיני לנו
משהו לאכול?"  
"לאכול, ממה אני אכין לך לאכול, חכם בלילה שכמוך? אתה הרי
ביזבזת את כל קיצבת הנכות שלך ושל סבא על הבירה המסריחה. לא
השארת כסף לאוכל וגם לא לתשלום החשבונות. בגללך ניתקו לנו את
החשמל ואין לנו אפילו טלוויזיה."
"את צודקת, דובשנית שלי. מה אני יכול לעשות, אם בגלל הפציעה
הראש שלי דפוק, ורק הבירה מצליחה לסדר לי אותו? את זוכרת כמה
טוב היה לנו לפני המלחמה? המשכורת הצבאית הספיקה לנו לכל דבר,
וגם הקונסרבים שהייתי מביא מהמחנה חסכו לנו הרבה כסף." אבא
פתח בקבוק נוסף של בירה והמשיך לשתות.
"כן, המלחמה הארורה. היא הרסה לנו את החיים." אמרה אימא
ונאנחה.
"דובשנית שלי," התעקש אבא, "אולי תכיני לנו משהו מהקונסרבים
שבמחסן?"
"על איזה קונסרבים אתה מדבר, גבריאל? המחסן ריק."
"מה זאת אומרת ריק?  היו המון קופסאות שהבאתי מהבסיס. איך הן
נגמרו כל כך מהר?"
"אני לא יודעת איך, אבל הן פשוט נגמרו," סיימה אימא את השיחה
והמשיכה לסרוג את האפודה שאין לה סוף. הסתכלתי על קרציאלה
וראיתי שהיא מחייכת חיוך מסתורי.
  קרציאלה הגיעה אלינו קרוב מאד ליום שבו סבתא נפצעה קשה
מכדור של חייל שיכור. עד אותו יום סבתא עבדה כמורה לפסנתר
ועזרה בכלכלת המשפחה, מאחר שאבא הפסיק לעבוד בגלל הפציעה. אחרי
מותה המצב הכלכלי שלנו הידרדר. המילים האחרונות של סבתא, לפני
שנפטרה, היו: "תשמרו על סבא, הוא לא יכול להסתדר לבד". למחרת,
כאשר ישבנו להתאבל על מותה, שמענו רעש של גירוד בדלת הכניסה.
פתחנו את הדלת וראינו חתולת רחוב מכוערת, עם פרווה אדומה,
עומדת בפתח הבית. היא נכנסה פנימה, ובלי להסס צעדה ישר לכיסא
הנוח שבו ישב סבא והתיישבה על ברכיו. מאז היא צמודה לסבא כמו
קרציה, ולכן קראנו לה קרציאלה.  
  אבא התפנה בינתיים אלי:
"דביל", כך נהג אבא לקרוא לי, "אתה יודע מי חיסל את
הקונסרבים?"
"מאיפה שאני אדע?" עניתי והמשכתי לשחק עם חיילי הבדיל שלי, על
הרצפה הקרה.
"אתה לא יודע אף פעם שום דבר. אתה תישאר כל החיים שלך דביל,
ובסוף גם לא יגייסו אותך לצבא."
"תעזוב את הילד. יותר טוב שלא יתגייס לצבא ולא ייצא דפוק,
כמוך." אמרה אימא. אבא חזר לשתות את הבירה שלו ונרדם, עם הראש
על השולחן.

פורצלינה, אחותי הקטנה, ישבה בפינת החדר ושיחקה עם הבובה
הקרועה, שהייתה פעם שלגיה. היא לבשה סוודר ישן, שהיה קטן עליה,
ורעדה מקור. אחרי שאבא נרדם היא קמה פתאום מהפינה שלה וצעקה
בהיסטריה: "קר לי!". היא רצה אל סבא והורידה ממנו בפראות את
השמיכה הצבאית. קרציאלה, שנפלה בגלל זה על הרצפה,  קפצה על
פורצלינה ושרטה אותה בציפורניה החדות. "אמא!!!" צעקה פורצלינה
וחזרה בריצה לפינה שלה, כשהפעם היא רועדת גם מפחד.
  בלילה, כשכולם נרדמו, עשיתי את עצמי ישן וחיכיתי  לראות מה
סיבת החיוך המסתורי של קרציאלה.  בערך אחרי חצות התגלה לעיני
מחזה מוזר. סבא קם מכסא הנדנדה שלו וגישש את דרכו בחושך לכיוון
המטבח, כאשר קרציאלה בעקבותיו. סבא התכופף, הרים לוח עץ
מהרצפה, והוציא מתוך המחבוא קופסת שימורים. הוא  פתח את הקופסה
בעזרת פותחן צבאי שהיה לו בכיס, והוציא מתוכה גוש של בשר לוף.
"בואי חמודה שלי, תאכלי," אמר סבא לקרציאלה והיא התנפלה על
הבשר וזללה אותו בין רגע. סבא ליטף את גבה של קרציאלה וחזר
לשבת על כסא הנדנדה, והחתולה השמנה על ברכיו. עכשיו גם הבנתי,
שסבא רק מעמיד פנים שהוא עיוור, ואולי זה קשור לקצבת הנכות
שהוא מקבל מהצבא. החלטתי לא לספר לאף אחד את מה שראיתי ושכבתי
לישון.
  בבוקר, קרציאלה, שהתמלאה פתאום מרץ, ירדה מברכיו של סבא
קפצה על הפסנתר הישן, שידע ימים טובים יותר. היא דפקה על קלידי
הפסנתר בפראות ומילאה את האוויר בצלילים מוזרים, שהזכירו לי את
הקונצרט לרביעיית פסנתר של דבוז'ק.  סבא התעורר פתאום וסובב את
ראשו לכיוון הפסנתר. "מי זה מנגן? זה מזכיר לי מנגינה שסבתא
ואני היינו מנגנים בארבע ידיים", הוא אמר בפה חסר השיניים.
קרציאלה לא הגיבה והמשיכה להשתולל, עד שהתעייפה. הסתכלתי עליה,
והיא כאילו רמזה לי בראשה לבוא ולנגן במקומה. קמתי באי רצון
מהרצפה וניגשתי לפסנתר. התחלתי לנגן ואלס של שטראוס, המנגינה
היחידה שסבתא לימדה אותי. קרציאלה יצאה בצעדים קלילים מהחדר,
וניסיתי לנחש איזו הפתעה נוספת היא מכינה לנו. אחרי כמה דקות
נדהמתי לראות אישה גבוהה, בעלת שיער לבן ופנים חיוורות, נכנסת
לסלון. היא לבשה  שמלה ארוכה בצבע לבן ונעלה נעלי עקב גבוהים.
הפנים שלה הזכירו לי מישהי שהכרתי, אבל את מי?
"תראו, הנה סבתא," צעקה פתאום אימא, וזינקה על רגליה, כשהיא
מפילה תוך כדי כך מידיה את המסרגות ואת האפודה הלא גמורה.
"מה פתאום  סבתא?" שאלתי בתימהון. "הרי סבתא שלנו מתה לפני
שנתיים."
"נכון, אבל יש מקרים שנשמה של בן אדם נכנסת אחרי מותו לגוף של
בעל חיים אחר, כמו כלב או חתול," ענתה אימא ופניה קרנו מאושר.
  סבתא התעלמה מכולנו, ובפנים קפואות התקדמה לעברו של סבא.
היא הרימה אותו מכיסא הנדנדה והתחילה לסובב אותו לפי קצב
הוואלס שניגנתי. "אתה זוכר, יקירי, איך רקדנו יחד לפני המלחמה?
נראית כל כך יפה במדים."
"האם זו את יקירתי?" שאל סבא ונתן לסבתא להוביל אותו כרצונה.
אבא קם פתאום מכיסא העץ, שיפשף את עיניו ולא הבין מה קורה.
אחרי שהתאושש הוא ניגש לאמא, חיבק אותה והחל להוביל אותה
בתנועות ריקוד מגושמות. "דובשנית שלי, את זוכרת איך רקדנו
פעם?"
"כן, גברוש" אמרה אימא ברוך וליטפה את ראשו. "לפני המלחמה היית
בן אדם אחר."
  הסערה בחוץ פסקה והשמש הציצה מבין העננים. החדר התמלא אור,
וחום נעים התפשט בו. אמא הורידה את מעיל השינל שלבשה ופתחה את
החלונות. סבתא  הושיבה את סבא חזרה על כסא הנדנדה ויצאה מהחדר.
במקומה נכנסה קרציאלה המגעילה והתיישבה שוב על ברכיו של סבא.
אבא הצמיד בקבוק בירה חדש לשפתיו והמשיך לשתות. פורצלינה
המשיכה לשחק בפינה שלה עם הבובה שהייתה פעם שלגיה. אני פתחתי
את הדלת ויצאתי החוצה לנשום אוויר נקי ולראות את הקשת בענן.
בטרנזיסטור הודיעו שהמלחמה נדחתה, בינתיים.