אני רץ, הכי מהר שאני יכול, ברקע מכוניות צופרות בלי סוף
וצופרי אזעקה שפותחים את השמים, אני רץ ומתנשף בלי סוף, רץ
לכיוון לא ידוע.
ככל שאני רץ יותר מהר ככה הם מתקרבים אליי, מדביקים את צעדיי,
זעזועי ריצתי מזעזעים את מוחי. אני מזיע והחולצה שלי ספוגה,
כנראה שאני רץ כבר הרבה זמן, אגלי זעה נוטפים ממצחי הישר
לעיניי, מטשטשים את ראייתי, העיניים שלי שורפות והרגליים שלי
עוד מעט וכושלות.
ואני בורח.
חוצה צמתים, חולף ברמזורים אדומים, עוקף רוכבי אופניים ומנגח
אנשים. הם עדיין אחריי, אני לא מצליח לזהות מי הם שרודפים
אחריי, אבל הם מתקרבים.
הנה רחוב ביאליק, אני עובר מתחת לדירה הישנה ומזהה את הקבצן של
פינת הרחוב, אני מנסה לצעוק לעזרה ורק יבבה חלושה ויבשה יוצאת
מפי, לא נשמעת כלל בהמולת העיר.
והנה אני מתחת לדירתי העכשווית, מגניב מבט לאחור ורואה שהם
קרובים.
ריצתי נושאת אותי לשוק, נבהל משתיקתו, השוק שתמיד רועש ומחריש
אוזניים, שקט עכשיו, שקט כזה של לוויה, של מוות, מלא בהמון
אנשים, ביניהם משפחה וחברים, ואני מזהה את כולם וכולם שותקים,
מסתכלים לכיווני, מצקצקים בלשונותיהם ומפנים לי נתיב לריצתי.
אני מפחד, לא יודע מי הם שרודפים אחריי, ולמה. אבל קצב צעדיהם
מדביק את ריצתי, מבט מוגנב נוסף חושף שהם ממש קרובים, חלוקים
לבנים מתנופפים אחריהם, ונשיפותיהם מורגשות בעורפי.
והנה, מבעד לראשי השותקים בשוק, אני רואה את רציף האוטובוסים
המוכר, משיכת ידם של רודפיי בחולצתי מפחידות אותי, וריצתי
מוחשת עוד יותר.
רגליי כבר כואבות ואני רק רוצה שהסיוט הזה ייגמר.
בלחץ בריחתי אני לא מבחין לאן אני רץ וחריקת בלמים פתאומית
מסבה את מבטי.
הדבר האחרון שאני רואה זה את פניו של נהג האוטובוס הקבוע שלי,
המסכן, מבוהל מקרבתנו הלא הגיונית והתנגשותנו הפתאומית.

פתאום חושך.

ואני מתעורר, מתנשף.

פניו של נהג האוטובוס עדיין חקוקים בזיכרוני, ואני רטוב מזיעה
קרה. מתיישב במיטה, מנגב את הזיעה בשמיכה.

שלושה חודשים שאני רץ, בורח מחלוקים לבנים, חולף בריצתי על פני
אותם הבניינים, חוצה את אותם הצמתים, אותם הרמזורים ואותם
האנשים השותקים, אני זוכר את מסלול ריצתי בעל פה ומתעורר כל
לילה בדיוק אחרי אותה התאונה.

שותה מכוס מים שמחכה ליד המיטה, כאילו יודע מראש שגם הלילה
אתעורר מזיע וצמא.
אני מתלבש והולך לעוד יום של עבודה. היום בסופו אקבל סוף סוף
את תוצאות הבדיקה.

שבוע אחרי ששכבנו הוא נפגש איתי שוב, כוסון, התחיל איתי
במועדון, שופע ביטחון עצמי, בעל פנים מדהימות וכתפיים רחבות.
הסקס-אפיל שלו איננו עוד, פניו נפולות, כתפיו שפופות ומבטו
מסתיר את עיניו, נטוע בנעליו.

הוא אמר לי שגילה שהוא נשא.
וכדאי שאבדק.

לפני שלושה חודשים זה הייתי אני שויתרתי,
הסכמתי להשאיר את הקונדום במגירה.

והיום אולי סוף סוף אדע.