עולם שכזה, עולם של צלילים
הוא עוטף מלטף נותן להפליג
לאי שם.
שם...
איפה שיכולה להיות שקטה.
"בא לי להיות רק לרגע אחד עצמי..." (אמסטפ)
גורם לי לחשוב, לחפש עוד שורות, לבטא את הרגש
העולה בשמיעת השורה.
שם בפינה בין הגיטרות ותופים
מול הבס עם הדף בידיים,
עפרון משרבט עיניים בתוך.
שם מרגישה את הרגע
בו זה אני בלי תשובות
כי אין שאלות רק רגשות.
בבועה מאושרת אם דמעות חונקות
כי עצוב אבל זה לא משנה
כי יש שקט.
שם...
בין הצלילים.




זה מה שגרם לי לשבת בשעות הבוקר בחזרות של אמסטפ וחיוך של שקט
במשך כל אותו יום.