כאן אני חי.

כבר אלפי שנים, אולי עשרות אלפי שנים שכאן אני חי.
מסתובב ביניכם, בני-האדם, חיות טורפות, עולם מיואש.

אני רואה הכל, את העצב שלכם, את המשחקים, את המבט המחפש חמלה,
ואת היד המחפשת מגע.

כשהחלפתי את קודמי אמרתי לעצמי בלב שאני אהיה שונה, שאני אתקן
את המעוות, אאיר את פניכם.
השתדלתי, באמת שהשתדלתי המון.

בהתחלה הייתי מתחבר אליכם, נותן לכם לפתוח את הלב בפניי, מנסה
באמת להאיר את פניכם.
אך האנשים היו חולפים ועידנים היו מתחלפים והאנושות שוכחת
במהרה, זה הרי ידוע.

במהרה החלה נפשי להשתנות.
הבנתי את שקודמיי הבינו והבאים אחריי יבינו, חבל שאין איך לתאר
את שהבנתי במילים, אחרת העולם היה הרבה יותר פשוט.

וכך, עברו עוד כמה אלפי שנים, החלפתי עורי מספר פעמים.

לפני כארבעים שנים אנושיות הגשתי לממונה עליי מכתב ובו בקשה
שזו תהיה משמרתי האחרונה בעולמכם.
הוא נענה לבקשתי והוסיף שעליי גם לנסות ולנצל את המשמרת
הנוכחית לנוח מעט ולהירגע לקראת ההמשך.

דבר מצחיק הוא, שאפילו את הנפשות שלנו, המשגיחים, העולם הזה
שלכם מסוגל להפתיע לעתים.

אני רק צופה בינתיים, לומד אתכם, רושם בדוחותיי את מעשיכם.
רואה אתכם בונים והורסים וחולמים וכואבים ואוהבים ומתחתנים
ומתגרשים, מולידים, נולדים, מתים, מתעלמים, מכאיבים, ממשיכים,
רוצחים את שאר בעלי-החיים והצמחים כאילו שעליהם אין משגיחים,
שבאים אליי בתלונות לאחר מעשיכם.
עושים רע, המון רע, קצת טוב, נכון, אבל גם המון רע.

אני מקווה שהחלטתי תשתנה עד לאותו רגע גורלי, אך כעת בדעתי
לכתוב בדוחי המסכם המלצה למבול נוסף או לטיהור אחר של היקום
שאתם מכירים.

בעצם, עכשיו שאני חושב על זה, יכול מאוד להיות שסתם נטרפה דעתי
ואין אני אלא אחד מכם, פשוט עם, ריק מתוכן, מלא ביופי אך עם
יותר מדי פחדים.

כך או כך, לא צריך להיות משגיח בשביל להבין שאתם פשוט צריכים
להיות טובים יותר האחד אל השני ולחייך אל היקום על הבדיחה
הנפלאה הזו שהמציא שכולם לוקחים בכזו רצינות.

ולאלו שמחליטים בכל זאת לקחת ברצינות, אני ממליץ להמשיך בשלהם,
הרי בסופו של דבר גם הם ימותו ללא כל הבנה כמו כל כך הרבה
שקדמו להם.