יום שישי אחר הצהריים, אני מגיע לתל-אביב לשכונת הדר-יוסף
ומקבל הוראות מדודתי, איך להתנהג בדירה שקיבלתי לסופ"ש, מסבירה
לי היכן נמצא כל דבר, איך מפעילים את הDVD שבאותם זמנים היה
חדש, ולבסוף גם מראה לי היכן הקונדומים...
אני יושב בקוצר רוח ומחכה, מחכה לפגוש אותה, היא הסיבה שהגעתי
עד הלום לתל- אביב, לאותו חור נידח בשכונת יוסף, יושב ומחכה,
כעבור כמה שעות זה הגיע, הטלפון המיוחל, קבענו שעה וניתקנו,
ושוב הצפייה לשעה המיוחלת מורטת עצבים, מטריפה חושים, מתארגן,
מתקלח, שם ג'ל איזשהו בושם שמצאתי בחדר מצחצח שיניים ואני
מוכן, כמו תמיד לפי השעה הנקובה, ואז שוב, מחכה, כמו כל אישה
האיחור האופנתי, אינה יכולה אף פעם להגיע בזמן, אז אני מוצא את
עצמי שוכב על המיטה ומתחיל להעלות מונולוגים, אולי היא החליטה
לוותר, ואם כן למה לא הודיעה?  ולעזאזל, מה אני הולך לעשות
עכשיו עד מוצ"ש, עד שיחזרו האוטובוסים וחושב על מה שיהיה.
מעביר כך איזה חצי שה מאוכזב, ואז הטלפון המיוחל, היא בדרך עוד
כמה דקות מגיעה.
אני כולי נרגש, עצבני מורט שערות ומתחיל לצאת החוצה, לראותה,
שלושה חודשים בטלפון וזו הפעם הראשונה שאני הולך לפגושה כמו
תינוק שכבר מת לטעום מהסוכרייה שקנו לו.
ואז היא הגיעה, ראיתי אותה , האמת , הייתה נערה נחמדה, לבושה
טוב, גבוהה מאוד, אבל טיפה רזה. שלום אמרנו אחד לשני במין
שתיקת מבוכה דו צדדית. הזמנתי אותה להיכנס לדירה שקיבלתי
בהלוואה, היא הסכימה, נכנסנו, ישבנו על המיטה והתחלנו לדבר.
כעבור כמה זמן החלטנו ללכת לראות סרט, נסענו לקניון איילון
הזמנו כרטיסים לסרט "לשמור אמונים" ציני בצורה מסוימת, נותרה
לנו חצי שעה לתחילת הסרט אז הלכנו לרכב ישבנו והתחלנו
להתנשק... פשוט התנשקנו בערך חצי שעה רצופה, כאילו ששנינו כבר
מזמן לא הרגשנו את ההרגשה הטובה הזו כל כך הרבה זמן... אחרי
הסרט , היא הורידה אותי בדירה, נכנסתי למיטה וחשבתי...
כך הייתה הפגישה הראשונה, משם היה רק טוב, אושר בלתי נגמר,
אהבה מטורפת.

כעט, ארבע וחצי שנים אחרי, אני אדם אחר, דודתי עם הדירה הספיקה
להתגרש להתחתן מחדש ולהיכנס להריון, הדירה כבר נמצאת בעבר
הרחוק שלה, אך אני עדיין נכנס לרגעים הקטנים של אותה הפגישה,
שוכב על המיטה וחושב, חושב שרק אתמול נפגשתי איתה , יום הולדתה
ה- 24 וזו בעצם הפגישה האחרונה זה נגמר, שוב אני מוצא עצמי
במיטה באותה תנוחה, חושב על מה שהיה, איך שהיה וכמה טוב, כמה
חבל שהיא החליטה לעשות את הצעד, כאילו היא מזדהה עם הממשלה,
היא החליטה להתנתקות חד צדדית, ואני המתנחל הקטן, צריך להעביר
את הדברים ולהתחיל חיים חדשים, מי יודע, אולי בסופו של דבר
הממשלה תחזור אחורה, הבינה שטעתה , אולי בסוף הכל יסתדר, אבל
כרגע, איני רואה מצב אחר, התהליך החל, אנשים הולכים עם תלאי
כתום על בגדיהם ואני, אני עם לב אדום וגדול שלא מפסיק להזיל
דם, מכל זיכרון, מכל מבט על תמונותיה הנמצאות בחדרי.
אבל מטבע הדברים הזמן עושה את שלו , פצעים מתאחים, וגם הלב
כנראה יתאחה יום אחד...