והתיישבתי כאן כדי לכתוב מה אני מרגישה, או לפחות לנסות. כבר
שעתיים וחצי ואף מילה ממך. שירים וריחות של עונות שעברו, זמנים
שקדמו לך, מעירים בי את כל הפחדים והזכרונות ההם.
(אני עדיין לא מעכלת שאתה לא). כל מילה בשיר, כל נגיעת מכחול,
כל טון דיבור משתנה, בכל אלו אני מתגעגעת ונשרפת. ואני הרי לא
יכולה להפסיק עכשיו, תראה כמה רחוק הגעתי.
וטבעתי בך. כל אותם מסתורין וקסם שהיו, הפכו למציאות הכי ברורה
שיש.
פתאום הכל עמד מולי, מרחק נגיעה אבל... גם אם היית פה, והייתי
מנסה להושיט יד, לא הייתי מגיעה אלייך בחיים. (אני מהלכת מתה,
אז מה הטעם). אני בוכה מלחץ שהביא איתו הפחד המשתק, מילים
מסמנות בי חלקים טובים ורעים. ורע לי. איבדתי אמון בכל ובכולם,
נותרו מעט אנשים שהייתי מוכנה לתת להם את הנשימות שלי (שפתאום
לא חשובות ומה זה אומר), אבל אם הם לא פה לידי, מה זה בעצם
אומר.
ואתה, להסתכל לך בעיניים זה בדיוק כמו להסתכל במראה כשאי אפשר
לעצור את הדמעות. אני אף פעם לא מוחה דמעות, שתדע (ואני בוכה
מספר פעמים בכל יום, אתה כבר יודע). זו מן אמונה מטומטמת
שכזאת, שהכאב לא באמת ייגמר אם ננגב אותו מייד כשהוא יוצא
החוצה. אמרתי לך פעם שזה בדיוק כמו להכחיש (ומעולם לא הייתי
כזו, או אדישה, או בכלל).
כל קיץ אני נושמת ואומרת הנה, שרדתי גם את החורף הזה, ואולי
תקווה ואולי אהבה ואולי תתעורר. אבל בכל קיץ מחדש, אנחנו
מוצאים את עצמנו יושבים לבד עם דפיקות לב חזקות ומלאות ב12
בצהריים ולא מבינים למה. בחורף טועמים את הבדידות יותר רכה
ובולעים. (מדהים איך שמתרגלים לכאבים הכי קשים).
מה היית אומר אם היית יכול לשמוע ולראות אותי עכשיו? 10 דקות
הליכה, אתה יודע, דקה וחצי נסיעה. (רוב הזמן אני חושבת שאין לך
מילים, תבין כמה הופתעתי לטעות).
השנים האחרונות חינכו אותי ולימדו אותי כל כך הרבה על אהבה, על
אנשים ועל עצמי. אני קטנה מכדי להכיל את כל זה. רחמים.
ואם רק הייתי יודעת שאתה חושב עליי עכשיו, הייתי מתה בלי
חרטות.
ואין בי, חרטות. אבל מצד שני, מה כבר יש בי אם אתה לא איתי?
למדתי לאהוב ולתת הכל, להרגיש אותך רחוק ולדעת שאני מתהלכת חצי
אדם בלעדייך, עד שתשוב ואהיה שלמה. (ואתמול אמרת שאתה לא חוזר
, ומה זה אומר לגביי).
לעיתים כל כך קרובות אני מרגישה שאני מאבדת שליטה, מאבדת את
הבית, מאבדת אותך. ואף אחד לא יכול לעזור או להבין באמת
(לפעמים השתיקה שבהבנה מסוגלת לרפא מעט).
אחרי כל זה אני עדיין, קמה כל בוקר והולכת לאותם המקומות,
מחבקת את אותם אנשים וישנה באותה מיטה (אבל אתה לא איתי אבל
אתה לא איתי אבל).
כל מה שרציתי זה להיות איתך. "קחו ממני הכל", צעקתי בכל
הזדמנות, "את הכל",רק אותך אני רוצה... רק אותך, לנצח.
ועכשיו שהלכת, נותרו רק רגשות נוראיים וכאב אינסופי (חזק ופוצע
בדיוק כמו האהבה שלי אליך).
והידיעה שהשנים יעברו ושאוכל להשתנות ואולי גם לשכוח, גם היא
בסדר, אבל מה היא עוזרת לי עכשיו? עכשיו עם כל הגיהנום סביבי,
והמוזיקה, והדמעות, מה היא כבר יכולה לעזור.
ואם אתה הולך, אז לפחות תיפרד ממני ותשאיר לי דקות ומבטים
לזכור. הרי את המילים אשרוף בשקט אחרי שתצא מהדלת, ולא יישאר
דבר.
אוכל לבטוח (לא בך) שוב, אוכל לאהוב (לא אותך) שוב, יש תקווה
קטנה והיא נותנת לי לנוח.
אבל עכשיו כבר 4 לפנות בוקר, ושוב אני מגלה שגם מילים לא
יכולות
4:00, 5.01.05 |
