בולמיה רגשית. אתם בטח תוהים מה זה אומר, נכון?
תחשבו על זה רגע. מה זה בולמיה? בולמיה זה מצב שבו הבנאדם רוצה
אוכל, אבל לא מרשה לעצמו להחזיק אותו, אז הוא מקיא אותו.
אנורקסיה זה מצב שבו הגוף לא רוצה ולא מקבל אוכל בכלל.
עכשיו תחשבו על רגשות. תחשבו לשים רגשות במקום אוכל. אנורקט
רגשי, באנדם שלא רוצה ולא מקבל רגשות. רגשות עוברים סביבו,
ולכולם יש אותם, ורק לו אין. הוא לא מוכן לקבל.
זה מצב מוזר, אבל אתם בטח מכירים מישהו כזה. או לפחות מישהו
שחושב שהוא כזה. מישהו שהולך ואומר "אני בלתי פגיע, אני לא
מרגיש". גם אנורקסיה וגם אנורקסיה רגשית נובעים ממצב נפשי
מסויים. "אם אני לא אוכל אני אהיה רזה יותר, אני אקבל יותר
תשומת לב".
"אם אני לא ארגיש אני אהיה חזק יותר, אנשים יאהבו אותי".
נכון זה יכול לקרות? בטח, אני רואה את זה קורה. אנשים מתנתקים
מעצמם, והם הופכים לפחות ממה שהם באמת. אנורקטים. קטנים. אנשים
קטנים.
אני רואה גדולה באנשים שמרגישים. אנשים גדולים. אנשים שיודעים.
מלאים.
אז זה המושג שלי. מושג שאני המצאתי, ואני יודעת שלא כולם
יסכימו איתו ויכולים לתת הוכחות מדעיות לכמה זה לא נכון.
בשבילי זה נכון, הכי נכון שיש.
וכמובן שיש לזה גם רמות, אבל לא ניכנס לזה יותר מדי. זה לא מה
שאני באה לספר.
אני באה לספר על בולמיה רגשית. מצב שנראה פחות טבעי ופחות
מתקבל על הדעת. ושוב, מושג שלי, ולא כל כך אכפת לי מה חושבים
עליו. הוא שלי.
אז איך זה מתבטא? אני מניחה שאפשר להגיד שזה חוסר התמודדות עם
רגשות. בנאדם שרוצה להרגיש, אבל לא יודע מה לעשות עם זה אחר
כך. כאילו רוצים אבל לא רוצים להרגיש. או כן להרגיש, אבל לא
להתמודד. מקיאים רגשות, ולא יודעים אפילו למה.
אלו אנשים שצועקים על אנשים שנתקעים בהם ברחוב, או פורצים בבכי
היסטרי כשהמאוורר שלהם מתקלקל, או ישר מחבקים אנשים שהם בקושי
מכירים.

חברה שלי בולמית רגשית. הודאה בבעיה היא חצי דרך לפיתרון, כך
אומרים. לא נכון. היא יודעת הכי טוב מכולם מה הבעיה שלה, והיא
מודה בה, והיא מודעת אליה, וזה לא עוזר. היא עדיין תקלוט רגשות
ותקיא אותם אקראית.
פעם אחת היא שברה לחברה שלה את היד, פשוט דחפה אותה חזק מדי על
עץ. ולמה היא עשתה את זה? אלוהים יודע. אולי זה היה אבא שלה
שעצבן אותה יומיים לפני, או התרגיל במתימטיקה שהיא לא הצליחה
לפתור בשבוע שעבר. מי יודע.
פעם אחת היא נישקה ידיד של חברה שלה כשהיא הציגה אותו בפניה.
נשיקה ארוכה כזו. הוא לא התנגד, אבל גם לא ממש הבין. לא נראה
לי שמישהו מבין, חוץ ממני.
פעם, כשהיינו ביחד במסיבה איפהשהו, היא התחילה לצחוק. פשוט
לצחוק צחוק מתגלגל שלא הפסיק במשך שעה שלמה. והיא אומרת שהיא
אפילו לא חשבה על משהו, פשוט צחקה. סתם. וזה יכול להישמע משעשע
לחלק מהאנשים, כל עוד הם לא צריכים להתמודד עם השאלות "מה
קרה?" "מה עשיתי?". כל פעם לענות "ממש אין לי מושג". כל הזמן
להתנצל. היא שונאת להתנצל על דברים שהם לא בשליטתה.

לפני שבוע בערך הלכתי לביקור באיזה כלא. היתה לי איזו תיאוריה
קטנה שרציתי לבדוק. לא עשו לי הרבה בעיות עם הכניסה לשם.
הסתכלתי על אסירים שמסתובבים בחצר גדולה. ראיתי אסיר אחד שצורח
על אסיר אחר על זה שהוא עושה עליו צל. ראיתי יחסי שנאה ואהבה
כלפי אנשים שהם בקושי מכירים. ראיתי כעס - אנשים שבועטים
בקירות, ובחתולים.
בולמים רגשית, אני אומרת. הקאת רגשות.
תהיתי אם זה קרה לפני או אחרי המאסר. אחרי כמה דקות הבנתי
שאסירים שרצחו, לדוגמא, או אנסו, בטוח היה ככה לפני, כי הרי
ברור שהם לא כיוונו את הכעס ואת השנאה למקומות הנכונים.

מעניין אם גם חברה שלי תגיע למצב כזה פעם. אני לא חושבת, כי
היא צריכה להרגיש המון בשביל להוציא את זה ככה. אוף, מצב מייאש
בהחלט. והיא עוד מהרמות הנמוכות יותר של התופעה.

אני יכולה להקים קבוצת תמיכה. כן, אני ממש רואה את זה, חבורה
של אנשים שיושבים ומוציאים רגשות אקראיים אחד על השני. כן! אני
אמלא חדר באנשים כאלה, זה הפיתרון. הם יצאו משם מתים או בהריון
או משהו כזה. ואני אפילו לא אדע מה להגיד כדי לעזור להם. אני
לא יודעת את הפיתרון למצב הזה.

אני מניחה שיום יבוא ואני אדע מה לעשות איתה. בינתיים היא
מאבדת ככה כל כך הרבה חברות, וחברים. אנשים שלא יודעים להתמודד
עם מישהי כמוה.


ואני, אני בסך הכל רוצה להעביר מושג. בולמיה רגשית. כן.