הוא כבר לא בוכה, הוא צוחק.
כשמרביצים לו.
ואני, שמסתכלת לו ישר לתוך העיניים החומות הגדולות והלא
מאמינות שלו, ומעבירה מבט חטוף לשלוש הבנות שעומדות לצידי,
ומדרבנות אותי ודוחפות אותי, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אושפע
יותר מלחץ חברתי, לעולם.
אבל.
הרגע הוכרע שנייה, אחרי שנתתי לתום סטירה.

"אצלנו בבית זה מה שעושים כשמישהו רע", מסבירה לי נעמי, אחותו
הגדולה ומדגימה בסטירה רועמת על לחיו השנייה. תום צוחק, וכל
עיניו מתמלאות דמעות.
יכולתי לחבק אותו. יכולתי לברוח איתו ולא לחזור לעולם. אבל
ברחתי במקום לביתי והקאתי את נשמתי.

הייתי בת 11, אבל זה לא תירוץ, כי תום היה בן ארבע, ואביו היה
בן 37. לא כוחות לכל הדעות.

תום היה ילד יפה. מבפנים ומבחוץ.
משפחתו עזבה את הארץ, והשאירה לי מתנת פרידה. סיוטים וגעגועים
וסוד אחד נוראי, שאותו שמרתי,  ובכך תמיד ארגיש שעמדתי לצד
אביו בזמן שהוא גהר מעליו, בכל פעם הייתי שם, כי לא סיפרתי
לאיש.

שנים עברו ותום גדל.
ביום הולדתי ה-16 עברתי בעירם ובאתי לבקר, אם רק לראות שהוא
בסדר, שהוא נושם, לראות אם הוא זוכר את הסטירה.
שידע, שאני מצטערת.

כל כך מצטערת. על הסטירה, על השתיקה. איך בגיל 8 אתה כל כך
נטול רגש, ילד יפה.
שהפסיק. פשוט הפסיק.
שיחקנו מחבואים, אני, אתה ואחיותיך, ונפלת, וקיבלת מכה. אתה
יודע תום, אני זוכרת בדיוק איפה קיבלת את המכה, בבוהן רגל
שמאל.
רצתי, רציתי שלא תבכה, ובאמת לא בכית.
התחבקנו.
אתה כבר לא זכרת עברית, אבל למרות זאת כשלחשתי "מותר לבכות"
התחלת לבכות. בכית כל כך שגם אני בכיתי, שתדע לך שזה היה הרגע
החשוב ביותר בחיי.
אבל אז הוא הופיע.
האבא הזה שלך.
בחיים שלי לא תעבור לי צמרמורת כמו זו שעברה לי באותו הרגע שבו
הסתכלתי לתוך עיניך והבכי נדם, והקור התחיל. הפסקת להיות בן
אדם, לרגע.

אביו של תום הרים אותו מהרצפה והניף את זרועו באויר. יותר לא
יכולתי לראות, מכיוון שהיה עלי לרוץ לקחת את התיק שלי ולברוח,
להמשיך את החטא. ברחתי. כן, עכשיו כבר לא הייתי ילדה קטנה, את
זה אני יודעת, ורק בתפילותי גם תום יודע כמה מפחיד היה אביו גם
בעיני.
תמונה אחת הייתה לי מתום, אבל זרקתי אותה מכיוון שעינו הייתה
נפוחה והחיוך מזויף. אני רוצה לזכור אותו בידיי.

לפני כמה שנים נכתב סיפור על ילד ושמו תום. בסיפור נעשתה בקשה,
שכאשר הילד יגדל, ילמד להבחין בין אביו לבין אנשים אחרים.

תום, סיפרתי לאחותך. אמרתי לה הכל ובכיתי, וגם היא בכתה. החיים
שלך לא נגמרו, הם רק מתחילים, ואתה מוחק את החלק היפה ביותר
שלך, את נשמתך, בצורה שבה בחרת לברוח.
עוד לא מאוחר מידי. עוד לא מאוחר מידי?

אני מצטערת
ואחותך, גם היא מצטערת.כיום כולנו פשוט מצטערים. אנשים לא
יודעים את מחיר הצער שבליבי.
בבקשה ממך תום,
תבכה קצת.

                                                           
                                           
מוקדש לנער ששינה את חיי