ככה התיישבנו תחת עץ האלון העתיק. אני ראשון נשען על הגזע
העבה, פסים רבים בו המתארים את שנות חייו הארוכות. לידי התחילו
לשבת מי על אבן, מי על האדמה, שאר החבורה. היה שם את ענן, בן
עשר אולי מעט יותר, מבטו תמהוני מעט, בולע את רוקו כל הזמן.
זאיי היה תמיד מתיישב צמוד אלי, לא רוצה להפסיד דבר, מכנסיו
ישנות יותר ממנו. בן תשע אולי פחות. איתמר הגבוה התיישב מולי,
עיניו בהירות, שערו משוך לאחור אסוף בקוקייה אדומה. ביניהם
ביישנית כתמיד תמר הקטנה. עיניים בוהות בקרקע, מנסה לספור
נמלים, שמלה כחולה עוטפת אותה מלמעלה עד סנדליה. אחריהם ישבו
עוד אחרים.

אני נאנחתי אנחה קלה והבטתי בהם, חבורה שכזו, כבר שנה אני חושב
הולכת אחרי, בן 13 אני, שערי זהב כתום, חולצה קצרה ומכנס קצר
עוטפים את גופי, עיני ירוקות, מביטות בהם בזמן שמתיישבים מולי.
"מה תרצו לשמוע הפעם?" שואל.
ענן מתרומם ראשון, "ספר לנו על אבו עמר, ספר על האיש החזק שגר
בכפר העתיק והיה ידוע בכבוד שהיה נותן לאנשים ואנשים היו
מחזירים אליו. ספר על אבו עמר, על שערו השחור וזיפי פניו אשר
לעולם היו לא מגולחים. ספר..." אני קוטע את התלהבותו ביד
מורמת. "האם לספר לכם על אבו עמר?" שואל ממתין לתגובתם, מתכנן
כבר בראשי את הבדיה שאביא להם הפעם, חש את הסיפור מתחיל להתבשל
בתוך מוחי, את השנה בה אבו עמר מצא את אהובתו, איך נלחם באביה
שלא רצה בו. אני נותן לדמיוני לגלוש, ממתין להם שיענו אם רוצים
הם לשמוע את קורותיו של אבו עמר עליו ביקש ענן לשמוע.

זאיי מרים את ראשו, נד בו מצד אחד לשני, "ספר לנו על שם",
מצביע כלפי מעלה, "ספר לנו על החלל והכוכבים, על החיים והמוות,
על החלליות שנשלחות לשם, על אלו שלא שבים." משתתק.
אני מביט בחבורה שלפני, הסיפור שביקש כבר מתחיל לעלות בראשי,
היום בו פלשו החייזרים אלינו, מתחיל להתגבש במוחי, יצורים אשר
מסוגלים לזנק לגובה בניין גבוה בקלות, צבעם ירוק בהיר ועיניהם
סגולות. דומים מעט לדגים, לשונם מלחששת בשעה שמדברים. ראשי
מתחיל לחוש בסיפור המתגבש במוחי בקלילות כמו בכל יום שאנו
נפגשים. "האם על החלל אתם רוצים?" אני מחייך, רוצה להתחיל בזמן
שאיתמר מתפרץ, "לא על החלל, על אבירים ספר לנו", הוא מתרומם
ומנופף בידיו כמו מצא כרגע את חרבו של ריצ'רד לב ארי ועומד הוא
לכבוש איתה עולם משלו. מביט בו בזמן שידיו מתנופפות, חושב איזו
מפלצת אעמיד הפעם מול איש הצדק והחוק. מול מלך מלכי האבירים.
האם תהיה זו מפלצת אשר ראשה אריה וגופה דרקון. אשר לה שתי
כנפיים אדירות. או שמא יהיה זה מכשף רב עוצמה אשר רוצה לגרום
לצער למשפחת האביר. הרעיונות החלו צצים אחד אחרי השני, כאשר
הבחנתי בבלוט נופל ליד תמר שעדיין לא העזה להביט בי.

אני מפנה את ראשי אליה ושואל אותה, "האם תרצי לשמוע על אבירים,
תמר?" היא מרימה את ראשה, חשה בכל המבטים ננעצים בה. איתמר
מפסיק לנופף בחרבו הדמיונית, מביט גם כן בה. היא מהססת, לא
עונה, חשה בקבוצה צופה בה. אז מרימה את הראש ומביטה בי, עיניה
הכחולות מהפנטות אותי לרגע ואני לא שומע מה בדיוק היא לוחשת
לכיווני. איתמר מתיישב ברגע שהיא מסיימת לומר את שאמרה ואני
רוצה לשאול אותה מה אמרה. "ספר לנו סיפור אמיתי", היא אומרת
עוד לפני שאני מספיק לבקש. "סיפור אמיתי", חוזרת בפעם השלישית.


אני לא מצליח להזיז את מבטי ממנה. עיניה הכחולות נעלמות כאשר
היא מבינה כי אני צופה בה, נעות במהירות כלפי מטה על מנת לספור
שנית את קבוצת הנמלים שהולכת לצידה. סיפור אמיתי, המילים
מסתובבות בראשי. איך אספר סיפור אמיתי? אני שואל את עצמי. איזה
סיפור אמיתי יכול כבר להיות מספיק מעניין כדי שהקבוצה כולה
תהנה ממנו, בסיפורים מהחיים אין הרפתקאות ואין ענקים רעים
ואפילו מכשפות אין. אני לפתע שם לב לדממה. הילדים כולם שקטים,
אף לא אחד מהם מבקש סיפור אחר. ואני צריך למצוא להם סיפור
אמיתי. אני יכול להמציא סיפור אמיתי, את זה אני יודע, אבל הם
ירגישו, ילדים תמיד מרגישים כאשר משקרים להם, בגלל זה הם
אוהבים לשמוע אותי מספר את הסיפורים, הם יודעים כי אף מילה ממה
שאני אומר אינה אמת, אולם זה כל הרעיון, לכן הם באים כמעט כל
יום לשבת מתחת לאלון, לכן הם באים לשמוע את מה שלא היה ולעולם
לא יהיה. לכן כאשר הם נבהלים, כאשר הגיבור נפגע הם עדיין לא
בוכים אלא מחייכים, יודעים כי הכול יהיה בסוף בסדר. זה כל
הרעיון בסיפור הרי, שהכול בסוף בסדר. ומה עכשיו, אני שואל את
עצמי, על מה אספר להם, אני תוהה בזמן שעיניהם עוקבות אחרי,
אפילו תמר סקרנית, מעזה כבר להרים את הראש, אינה יודעת ואולי
כן עד כמה קשה הבקשה שלה.

אני עוצם לרגע ארוך את העיניים, "סיפור אמיתי רצית, תמר", אני
אומר בשקט, נותן למילים להתגלגל לי על הלשון החוצה. "סיפור
אמיתי תקבלי", אני אומר ונותן לעיני להיסגר סופית, יודע שאין
לי מושג לאן הסיפור שמתחיל עכשיו הולך לקחת אותי.

"יוני", אני שומע, "יוני, בוא לכאן." שוב הקריאה. אני מתרומם
על הרגליים, מביט בשמש לרגע אחד נוסף ומתחיל לרוץ לכיוון הבית.
אמא עומדת בכניסה, פרצופה לבן יותר מבדרך כלל. עיניה אדומות
נוצצות מול השמש. אני ניגש אליה, לא שואל למה היא קראה לי,
מנסה להיכנס לבית. היא לא נותנת לי להיכנס. יורדת על ברכיה
ומחבקת אותי. אני מחבק אותה מעט ושוב מנסה לצאת מתוך הידיים
שלה על מנת להיכנס לתוך הבית. "אמא, תעזבי", אני רוצה לומר אבל
משהו מונע ממני לומר את זה כאשר אני רואה מאחוריה זוג רגליים
שבולטות מאחורי המסדרון. אני עוד צעיר מדי כדי להבין, ככה היא
חושבת, ככה היא יודעת. אני תוהה, יודע שכבר מזמן אני לא צעיר
מדי לשום דבר. מאלו שמתבגרים מהר, אבא היה אומר כאשר הייתי
מבין דברים שילדים לא אמורים עוד להבין. אמא תמיד הייתה ספקנית
בקשר אלי אבל אולי היום זה ישתנה. הרגליים שם היו מוכרות לי
מדי, המכנס הכחול. אני יודע שראיתי אותו בבוקר. העיניים שלי
כנראה מבינות מהר יותר מהראש שלי כיוון שהן מתחילות לדמוע. אמא
עוד מחבקת אותי חזק אליה ואני נצמד אליה בחזרה. מבין ועדיין לא
מבין, יודע אולם עוד לא בטוח. לבסוף היא עוזבת אותי. "אבא",
מנסה לומר ומשתתקת. "ילדה בת 22", היה קורא לה. לא הבנתי אף
פעם למה הוא קורא לה ילדה כאשר היא בכלל אמא.

אמא התרוממה לבסוף, והרימה אותי כמו שהייתה עושה מדי פעם בזמן
האחרון. "עצמאי מדי", אבא היה אומר עלי כאשר הייתי מסרב שירימו
אותי. אני נצמדתי אליה כאשר היא נכנסה לבית והתקדמה לכיוון
הרגליים. נעמדת מול אבא ששכב על הרצפה, נראה מחבק אותה. לא זז,
עוד יותר לבן אפילו מאמא. אני ניסיתי לרדת אבל היא לא נתנה לי.
מחזיקה אותי חזק צמוד אליה. בהתחלה חשבתי להתעקש, רציתי לרדת
לראות אותו מקרוב, להעיר אותו, לגרום לו להפסיק לחבק את הרצפה.
אולם משהו בי כבר אמר לי שאבא כבר לא יקום, משהו בי אמר לי
שאבא כבר לא יחבק שום דבר. אז חיבקתי את אמא שוב חזק, ואמרתי
לה שאני רוצה שנלך משם. היא הנידה את הראש מעט, העיפה מבט
אחרון על האיש הזה ששכב על הרצפה ויצאה מהבית.

החבורה הביטה בי בדממה. תמר שוב הביטה על הקרקע, כבר לא סופרת
נמלים. תמיד הייתה דממה כאשר סיפרתי, הילדים שם אהבו לשמוע
אותי מספר את הסיפורים, אבל הפעם הדממה הייתה כבדה יותר.
אני נשענתי על העץ, סופג ממנו את כוחו, את עוצמתו, חש בדמעות
העולות מהעיניים שלי. "מעולם לא נפרדנו," אני לוחש ספק בכלל
אומר. "היום, היום אין אבירים", אומר לחבורה ומתרומם. חש
בחבורה צופה בי מאחור. אמא עכשיו בעבודה, אני יודע זאת. אני
תמיד יודע הכול, לעזאזל, יודע הכול כל כך טוב.  
הבית הריק ממתין לי בזמן שאני נכנס פנימה. תמונה שלו כמו
ממתינה לי אחרי הסיפור, עומדת על השידה הישנה של אמא. צופה בי.
שם הוא נמצא, מחייך יחד עם אמא, זה צולם קצת לפני החתונה שלהם,
אמא הייתה מספרת לי פעם. "הוא היה כל כך טוב ויפה ו..." אז היא
תמיד משתתקת, מתקשה לדבר עליו. אני מביט בו עכשיו לא בטוח מה
לחשוב, אף פעם לא הייתי צריך לחשוב, לא הייתי צריך לחזור
לאחור, לחיות מחדש את הרגע הזה שבו הוא שכב. "אבא", אני צועק
לפתע בתוך הבית. "איפה אתה?" אומר בשקט, כמעט בדממה. התמונה לא
עונה לי ואני עובר על פניה, נכנס למטבח, מוציא בקבוק מים קרים
מהמקרר. בדממה אני שותה ישר מהפיה. "מה תעשה לי?" אני חושב בלי
להוציא הגה. "אה, אבא, מה תעשה לי אם אני אשתה ישר מהפיה?" אני
רוצה לצעוק ולזרוק את הבקבוק. אז אני משתלט על עצמי ומחזיר את
הבקבוק בחזרה למקרר. שוטף את הכוס ומכניס בחזרה לארון. "אין מי
שישטוף", עולה לי בראש משפט של אמא באחד הריבים האחרונים שלנו.
"גם ככה את כמעט לא בבית", ניסיתי לומר, אולם היא התעקשה שהבית
יהיה תמיד נקי, שאם אני אביא חברים. לא יכולתי לומר לה שאני לא
מביא חברים לבית, כי הבית ריק מדי.

האביר התרומם בפעם האחרונה, יודע שהפסיד הפעם, עיניו דמעות,
גופו שבור. מעליו הדרקון לועג לו. צוחק, מתכונן לנשוף את
נשיפתו האחרונה, לסיים את חייו של האביר.

רק תמר נשארה.
החבורה התפזרה לה כבר לפני כמה חודשים. זה התחיל מעט אחרי
הסיפור האמיתי. הם שכחו אותו כבר למחרת, אבל אני לא שכחתי,
חשתי בו בתוך כל מבט שלהם. הסיפורים שלי החלו משתנים. הגיבורים
התחילו להפסיד, הרעים לנצח ולפעמים לא היה בכלל סוף לסיפור אלא
עצירה שלי באיזה שהוא קטע. בהתחלה הם עוד ביקשו ממני לשנות,
לחזור לספר כמו שסיפרתי לפני האמיתי. אולם אני לא הייתי מסוגל.
העיניים שלהם הם ששינו את הסיפור, הם לא הבינו את זה. כך נעלמו
אחד אחרי השני, כך נעלמו ורק תמר נשארה. צופה בי עדיין, כבר
מעזה להרים את עיניה, מעזה להביט בי, עירום אני מולה, לפעמים
אני מספר לה על אבירים אבל בדרך כלל אני מספר סתם סיפורים,
סיפורים שהייתי רוצה שהוא יספר לי. סיפורים על חייו שאותם אני
הרכבתי משום דבר. מילה שפה ושם אמא הייתה עוד אומרת עליו. ותמר
סירבה להפסיק לבוא, שאלתי אותה פעם למה היא עדיין באה, אפילו
שהסיפורים כבר לא אותם סיפורים, למה היא באה? היא סירבה לענות.
רק הביטה בי שוב בעיניים הכחולות הנהדרות שלה, התרוממה,
הסתובבה והחלה מתרחקת. למחרת, כמו בכל יום היא שוב באה. אותו
עץ אלון, אותו הגזע, אותו אני ושוב היא באה, שומעת, מזילה איתי
דמעה על מי שניצח, לפעמים על מי שהפסיד. לפעמים יושבת מולי,
לפעמים נשענת עלי. משהו השתנה בינינו אחרי הסיפור האמיתי. משהו
טוב, אבא, אני אומר לעצמי כאשר אנו מתרחקים מהאלון המזדקן,
אוחזים ידיים וצופים קדימה.