קנאה
"אנשים מודרניים אנו, מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם, ולמעשה
גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות" (ש"י עגנון, "על כפות
המנעול").
א
לאחר שרבצו בפאב החביב על אשתו של גוני (גונן), בדלפק מול הים,
ושתקו שעות, חזרו מיכאל וגוני איש איש לביתו. "אולי תכתוב
לי", אמר מיכאל, "אם אינך יכול לדבר על זה".
בבקר המחרת הוא מצא שגוני שלח לו מכתב אלקטרוני עוד באותו
לילה, ליל שימורים על פי השעה בה המחשב העביר את הפלט ליעדו.
"שמע מיקי, אתה יודע שאני לא טוב בסיפורים, אבל זאת בהחלט הקלה
לשפוך את כל זה החוצה. השאלה היא אם יש לך סבלנות לסיפורים
ארוכים ומשתלשלים כמו הסיפור הזה.
אין לי מושג אם אפשר בכלל להבין איך אפשר להתגעגע כל כך למישהי
ולשנוא אותה בו בזמן, אבל זו עובדה.
אבל הבה נגולל את העניין דבר דבור על אופניו. כמו שאתה יודע,
את ליאנה פגשתי ב"בור" עוד לפני עשרים ושמונה שנים, והדבר
הראשון שבו הבחנתי היה קשור לאופן בו כולם הקשיבו לה למרות שלא
הייתה אלא סמלת קטנה, שמנמנה, בעלת קול חרישי.
לבור הגיעו לעיתים מזומנות קצינים בכירים ולמעלה מזה, אבל
כשהיא ניסתה למשוך את תשומת ליבו של מישהו הוא היה נענה לה
כאילו הייתה ראש הממשלה . קשה היה להסביר את העניין. באותו זמן
הייתה חיילת בת עשרים, שהתגייסה משום מה בגיל מאוחר יותר
מחברותיה, ובלטה כניגודן של רוב הנערות שם שנחנו בדרך כלל
במבנה של דוגמניות. הייתה אז שמועה שלמטה נבחרות רק חיילות
יפות במיוחד. וליאנה הייתה קצת נמוכה, מלאה, ולכל היותר די
חמודה. היו לה תלתלים ועיניים אפורות-ירוקות שגיצים עפו מהן
כאשר חייכה אליך, ולמען האמת היא נהגה לחייך די הרבה. מעולם לא
נשמעה שם כשהיא מרימה את קולה, יותר מזה, בדרך כלל דברה בקול
רך ועדין והכל נאלצו להשתתק ולהתקרב אליה על מנת להבין מה היא
אומרת.
הדברים היו דברי טעם, כי ליאנה, כמש"קית מודיעין מנוסה, ידעה
היטב על מה היא מדברת. חיוכה, שהיה עולה על פניה כשדיברה, היה
מרכך לא פעם את המשמעות הקשה של האתראות העולות מהפרטים אליהם
הפנתה את תשומת ליבו של השומע. שני קמטי צחוק קטנטנים היו
מופיעים בצד פיה והיא הייתה מישירה מבט ישר לתוך עיניך, באותו
רגע היית מרגיש חום מתפשט בך והיית נכון לעשות כל דבר שהציעה.
אני הייתי אז בכיר הרבה יותר ממנה אבל לא פעם נקטתי בעצותיה
כמעט מבלי משים, כאילו כישפה אותי בקסם מסתורי. וכשעיניה נחו
עלי ידעתי כי הדבר הבטוח ביותר בחיי הוא הרצון שלי לבלות אותם
במחיצתה.
אבל לא רק אני הייתי לא פעם נוהג כשבוי בקסמה. אפילו הרל"שית
של הרמטכ"ל, אשה קשה שהקפידה על פקודות קלות כחמורות והילכה
אימים על כל באי הקריה, חיבבה את ליאנה. אותה רל"שית זימנה
אנשים למשפט על שטויות כגון אי חבישת הכומתה, בימים בהם היית
מעביר חודש ויותר בלי לצאת הביתה אפילו פעם אחת. לא פעם היו
חייל או חיילת נשלחים למחבוש בגין תלונותיה הקטנוניות שחזרו
ונשנו.
גם ראש אמ"ן דאז, קצין מרושע וחשדן שהיה אימת משרדו בקפדנותו
הנוקדנית - את הדו"חות שכתבת לו היית צריך להדפיס ברווח כפול,
ואם לא כן היה קורע אותם לגזרים ומכריח אותך להגישם שוב - חיבב
את ליאנה, וכמו כולם שם היה קורא לה לבוא אליו לסייע בידו בכל
עניין ועניין. אותו קצין הגיע לגדולה אך פרש מהשירות בטרם עת
לאחר שכף ידו התפוצצה בפיגוע. רק בנס ניצל אז ממוות בשל אובדן
דם רב.
גם היום כשאני נזכר בעיניה ובחיוכה אני מרגיש כעין כאב חד
בבטני ורוצה לקרוא לה לבוא אלי. אלא שמן הסתם הדבר כבר לא
יסתייע.
ב
אני זוכר את פגישותינו הראשונות כאילו אירעו אתמול. מלבד
פגישתנו בתפקיד בקריה הייתי רואה אותה רכונה על ערמה של ספרים
ישנים, מתחת למנורת הקריאה הירוקה באולם למדעי הרוח והחברה.
נדמה לי בעצם כי שם ראיתיה לראשונה ומבט עיניה האפור-ירקרק קרן
וכשף אותי. הייתי שם לחפש חומר לעבודה סמינריונית שהגשתי באותם
ימים שבין מלחמות, כשהחלטתי לקחת עת עצמי בידיים ולהשלים תואר
ישן שחסרתי ממנו רק שני קורסים עוד טרם שירותי הצבאי.
לבור הייתה מגיעה רק לתורנויות אבל בספריה הייתה עושה שעות
רבות, כפי שהתברר לי בפעמים הרבות בהן פגשתיה שם עד ליום הגשת
העבודה. לא שוחחנו שם, שהרי המשוחחים היו מהוסים על ידי
הספרניות, וגם תמיד נראתה כמי שלא תרשה לעצמה אתנחתא ארוכה מדי
בקריאה. פעם אחת סיעה לי בחיפוש ספר בכרטיסיות הישנות, ולילה
אחד אירע ששנינו כמעט וננעלנו למשך הלילה כולו באותו אולם. כל
אחד מאתנו היה כל כך שקוע במשימתו, עד שלא הבחנו שהזמן חלף ולא
שמנו לב להתראות ברמקול הקוראות לקוראים לסיים את עיסוקיהם
ולצאת.
ברגע האחרון הצלחנו לאתר את שומר הלילה שפתח לנו ויצאנו,
לראשונה שנינו ביחד מאותה הדלת. אז גילתה לי שנפשה חצויה בין
שני תחומי עניין שונים, אנתרופולוגיה ובלשנות. עד היום כשאני
חושב עליה אני מנחש כי היא ספונה ודאי מאחורי אותה דלת כבדה,
קוראת ברפרוף קטעים לסירוגין בין הספרים הישנים והמתפוררים
האהובים עליה.
לצאת ממש ביחד יצאנו רק בתום שירותה הצבאי. באתי אז עם חבר טוב
לבקו"ם וראיתי את ליאנה גוררת על הקרקע את הקיטבג הישן והקרוע
שלה. "צריכה עזרה?"
"לא, לא צריך", היא מיאנה, אבל משנכחה לדעת שתיאלץ לגרור את
השק כברת דרך ארוכה, הרשתה לי לשאתו על כתפי ומאז ראיתי לעצמי
זכות לשאת משא חייה. עד ש... אבל כאן אני מקדים את המאוחר
ואחזור לדברים לפי מהלכם.
עם מלוי "טופס הטיולים" אספתי את ליאנה ולקחתי על גבי הקטנוע
שלי לים. היה לה בגד ים סגור ושמרני, שלא כמקובל, אבל הופתעתי
מקוטנו של גופה שעשה רושם ילדותי מעט. נראה היה שרזתה בחדשים
האחרונים.
הים היה מקום בילוי שהיה חביב על שנינו, גם כשלא נכנסנו אל בין
הגלים ורק הרשינו לגלים ההולכים לים וממנו להרגיע אותנו במתק
קצבם המונוטוני.
עוד באותו היום הזמינה אותי ליאנה לבית הוריה אבל אני העדפתי
שנצא לבית קפה שבו מנגן חבר שלי בסקסופון, וליאנה נענתה
להצעתי. מתפשרת וקלה הייתה בגישתה לחיים וצרתה בכך שתדיר נענתה
ושינתה את רצונה מפני בקשתו של הזולת. באותו בית קפה גילינו
ששנינו אוהבי מוסיקה קלאסית קלה, וג'אז. לא חלקתי את נהייתה
אחר מוסיקת רוק. הפגישה עם בני משפחתה נדחתה ועמה נדחו
חששותיי. אז לא ידעתי כי בקושי אספיק לחלוק ארוחה אחת עמם מאחר
ושבועיים לאחר מכן נספו שניהם בתאונה קטלנית. גם אני, שכבר
הייתי יתום למחצה באותם ימים, נתייתמתי באותה שנה שבסיומה
מצאנו עצמנו נשואים, כדרכם של אנשים שכשהם נוכחים שנותרו לבדם,
הם ממהרים לבקש לעצמם משפחה ובית להשתייך אליו.
תמיהה מסוימת נותרה בלבי על שליאנה מהרה להיענות לי. פעם
סיפרה לי שאז לא חשבה שיתכן ונישואיה עמי יזיקו לה, בייחוד
משנותרה פתאום לבדה. ואילו עתה היא מאמינה שאין דבר רע יותר
שיכול היה לקרות לה, מלתת את גופה ונשמתה קושאן בידי אדם אחר.
דבר אחד טיפשי העיב על שמחתי והיא ייחוסה המשפחתי. בלווית
הוריה התברר לי כי שניהם היו בעלי שם, קשורים בעיבורם לותיקי
היישוב. אבי סבה ל-א.ד. גורדון, ואמה נינתו של צייר בשם אבל
פן. כולם סגפנים ועניים אך מוכרים בארץ ובעולם. ניגוד ממשי
לבני משפחתי שלא היו אלא סוחרים זוטרים שזה מכבר עלו ממרכז
אירופה.
ג
הימים שבין ההחלטה להינשא לבין החתונה היו נעימים, אבל יום אחד
ראיתי שליאנה עצובה. הזהרורים נעלמו ועיניה וקמטוטי הצחוק לא
סימנו את חיוכה המסוים שעלה תדיר על פניה משפנתה אלי. כל כמה
שחקרתי אותה לא העליתי דבר אבל לילה אחד הפטירה בקול חרישי עוד
יותר מתמיד, שבן דודה עומד להגיע, ואולי כדאי שנזמינו לחתונה.
אני רואה בדמיוני את הבעת הפתיעה שעל פניך, מיקי, שהרי מה יותר
טבעי ושגור מאשר הזמנת בני משפחה לחתונה. אלא שכאן הדברים
מסובכים יותר.
כמו שקורה לעיתים בין בני זוג, לילה אחד חקרתי את ליאנה באשר
לבני זוג שהיו לה בעבר. כאשר הכרתי אותה ידעתי שהיא יוצאת
בקביעות עם אחד הקצינים מאכ"א פרט, אבל העניינים ביניהם נשתבשו
טרם שהתחלנו לצאת בקביעות, לכן לא חשבתי כלל על עניין "זכות
ראשונים". אותו בחור היה בעל חזות נשית ורכלו עליו שליאנה אינה
מהווה אלא כסוי לחיבה יתרה למין הגברי, אך אין לדעת האמת מהי.
באותו לילה פרטה ליאנה ופלטה שם נוסף.
דני, בן דודה שחי בקנדה לא היה רק בן דוד מקרבה שניה אלא גם
חברה לשעבר. בביתה תלתה על הקיר תמונה בה יושבים שניהם תחת עץ
ענק, מחייכים היא לו והוא לה. עד היום היא תולה את התמונה בכל
מקום בו היא גרה. דני היה בחור נאה מאד, כהה ומישיר מבט לפנים.
יופיו צבט בלבי. עוד בילדותם נהגו לבלות זה בביתה של זו כאשר
המשפחות התארחו בבית לרגל חגים כראש השנה, פסח או אירועים
משפחתיים. דני היה טייס מסוקים, למד באוניברסיטה גם בארץ וגם
בחו"ל ונעשה מהנדס מצליח. הם התכתבו במשך תקופות ארוכות והיו
ביניהם קשרים שנפסקו וחודשו כמה פעמים. "היינו חברים בלב
ונפש", סיפרה, "למרות שהיה מבוגר ממני בארבע שנים. נהגנו לצאת
לטיולים במכונית המיני-מינור שלו לערוך קומזיצים בחוף מכמורת
ובצת, בים המלח ובכל מקום. בלי לתכנן מראש, לפעמים "הברזתי"
מבית הספר... כמוני התעניין בנושאים רבים, והיה ידען גדול.
סיפר לי הרבה אודות החיים במקומות אחרים, פילוסופיות רחוקות.
נהגנו לערוך שיחות במשך לילות שלמים. במהלך חופשת קיץ ארוכה
אחת היה לנו "ממש רומן מהסרטים".
בספרה היו עיניה נעשות כהות ועצובות. "את עוד אוהבת אותו, לא?"
שאלתי לבסוף אבל היא הכחישה. "רק אתה קיים בשבילי היום, אתה
יודע". כך קבענו מועד והתכוננו ליום הנישואין.
ד
את החתונה החלטנו לקיים בבית כנסת קטן סמוך לביתנו. במילא
מועטים היו האנשים שהיה עלינו להזמין, ובכל אופן שנינו לא
אהבנו חגיגות נישואין שנוהגים להפיק כאירוע נוצץ. התקופה של
לאחר המלחמה לא התאימה למסיבות נוצצות. רבים מקרובינו ומכרינו
נהרגו או נפצעו. ליאנה קנתה לעצמה שמלה לבנה שאיננה בוהקת
מכותנה פשוטה. אזור הכתפיים היה מתחרה ועורה הדבשי, המכמיר של
ליאנה בצבץ מתוכו, רציתי מאד לנשקה שם אבל כבשתי את תשוקתי.
דחקתי עצמי למכנסים אופנתיות ונעלים שאינן נעלי ספורט, אם כי
סירבתי לעצת ידידי שאסתפר. אחי קנה פרחים ופירות שהותרנו לזוג
שנישא אחרינו באותו מקום.
ביום הגדול הופיעו אחי ואחיה, כמה שכנים ומכרים, וגם דני שנראה
גבוה ונאה מתמיד. אני יודע שהדבר שאומר עתה מוזר, אבל תהיתי אז
אם בנינו יהיו דומים לליאנה ואולי אף... לדני. זה בעצם לא כל
כך מוזר שהרי אחרי הכל הם קרובי משפחה, גם אם מדרגה שניה,
ובנים נעשים דומים לגברים ולא לנשים.
מששניתי אחרי הרב והצהרתי על שאני לוקח לי את ליאנה לאשה,
ציפיתי כי הרב יקרא לנוכחים - כמו בטקס הנוצרי - להצהיר על כל
שיכול להוות מניעה לנישואין האלה. אבל הוא לא שאל ודני שתק.
חשבתי על חתנים שמזמינים את מאהבי נשותיהם לשעבר לטקס. אחר כך
ענדתי לאהובתי את טבעת הנצח העגולה ונשקתי לשפתיה. עם שאנו
משיקים שפתים חשבתי אם נעמה לה נשיקתי ואם היא משווה אותה
לנשיקתו של אהובה לשעבר.
ה
לאחר החופה יצאנו לירח דבש קצר בבאדן באדן, שמומן כמתנתו של
מאיר, דודה של ליאנה. הדוד מאיר היה אדם מבוגר, שמן ומוזר,
שנהג לעשן סיגרים ולענוב עניבות מפוספסות. "סעו, תבלו", הוא
נפרד מאתנו, "אל תעשו מה שאני לא הייתי עושה".
הטיסה הייתה טיסתי הראשונה והיחידה במחלקה שאיננה סתם מחלקת
תיירים. ליאנה הזמינה קוקטייל כאילו עשתה כך כל חייה, נקרה
במנות בעלות השמות המפוצצים והזמינה "הראלד טריביון" לקריאה.
את רגליי הקטנות כיסתה בגרביונים המפנקים שמחלקים במטוס ונרדמה
על כתפי.
טיסה זו מזכירה לי חלום שחלמתי לא מכבר. בחלומי אנו עומדים
לצאת לנסיעה למקום רחוק, וליאנה מזמינה כרטיסים. טרם יציאתנו
מהבית אני נוכח לדעת שאיני מוצא את הכרטיס שלי, אני זוכר כי
הוא כחול ועל גבו מודפס באותיות קידוש הלבנה רק שמי הפרטי, לא
כמו כרטיסה של רעייתי הנושא שלושה שמות, שהרי יש לה שם נעוריה
- היא לא ויתרה על שם אביה, ושמי שלי. אבל דבר זה איננו
מעניינינו עתה.
ובכן, שוער אוסטרי שמן קבל את פנינו במלון-מרחצאות בבאדן.
המלון שכן בגן, בעצם ביער, שסביבו שיחים פורחים, מזרקות
ופסלונים. גם אתם הייתם שם, נירה ואתה, באחד הטיולים, נכון
מיקי? נכנסו לאכסדרה לבנה שתקרתה גבוהה, והיא גדושה בסחלבים
ושכיות חמדה. פסנתרן בכפפות פרט על מנענעי פסנתר כנף לבן והפיק
ממנו מנגינה שמימית. כדי להעביר בנעימים את הזמן עד להבאת
חפצינו לסוויטת הכלולות כבדו אותנו בשמפניה ונדמה היה שאנו
בעולם אחר, מלא תפנוקים והגשמות.
החדר עצמו היה לא פחות מפואר. הייתי המום מהמשקה והאווירה,
ונדהמתי לגלות זר פרחים וסלסילת פירות על השולחן, ומי קצף
מהבילים באמבט. מי היה מארגן לנו דבר כזה, אמרתי לליאנה
ונכנסתי לרחוץ בו. בלבי חשבתי, כל זה מתאים יותר לדני
הדוד-מאהב.
כשהגעתי למטה מצאתי את ליאנה רכונה על חוברת מודפסת קטנה.
טיוטה של אחת מהעבודות שהיא עדיין משכתבת בקפדנות שאין לה סוף.
"שוב הניירות שלך האלה, גם כאן, נו באמת..."
ליאנה חייכה, עם כל הגיצים והמבט המקסים שלה, השליכה
בתיאטרליות את הניירות מסביבנו, ונשקה אותי בחזקה. ריח עז של
לוונדר אפף אותי, הבושם שלה, שעד היום ניחוחו גורם לי לחשוב
שהיא בחדר לידי. אבל תוך כדי כך צלצל הטלפון בחדר. מי זה יכול
להיות?
"אט ואט טיימ ווד יו בי הווינג דינר, סיר", שאל מישהו במבטא
גרמני כבד.
לא נשארנו כמתוכנן שבוע ימים במקום. גילינו שהוא מלא באנשים
מבוגרים, ששותים וויסקי ומשחקים גולף, וחזרנו מקץ סוף השבוע
מחמת השעמום.
בחתונתנו ענדנו זה לזו טבעות מיוחדות, שעוצבו בידי הצורף של
הוריה של ליאנה. כל אחת מהן הייתה מלאכת מחשבת מזהב לבן של
מתאר ציפורים לכודות בסבך ענפים. אני גיליתי די מהר שלא נוח לי
לענוד טבעת ועל כן הסרתי אותה ושיכנתיה במגרת שולחן העבודה
שלי. ליאנה ענדה אותה אבל גילתה כי זהב לבן מעורר פריחה אלרגית
בעור אצבעותיה. לפיכך ענדה אותה בדרך כלל לצווארה כשהיא תלויה
על שרשרת זהב. חרה לי לראות את האצבע העירומה שלה, כאילו פנויה
היא גם לאחר שנישאנו, אך מחמת האלרגיה נאלצתי לוותר לה.
ו
כשחזרנו לתל אביב לא שבה למקום עבודתה. לא היינו זקוקים לכך,
שהרי הייתי קצין בכיר בשרות קבע, אבל בלבי חשבתי, כי היא מנצלת
את מעמדה כאשה נשואה באופן שמתאים לתקופות רחוקות. היום,
בזמנים המודרניים, ראוי שעלמה תפרנס את עצמה. אבל היא השקיעה
את כל כולה בלימודים. מצאה לעצמה עיסוקים שאינם מכניסים, כגון
הוראת תלמידים במצוקה. יתר על כן, היא אימצה לעצמה תחביב חדש
ויקר: קדרות. מתברר שהעבודה בחימר הייתה מוכרת לה מנעוריה, אז
נהגה להשתמש באבניים של דני ששלח ידו בכל מלאכה: ציור, פיסול
ועוד. כך נהגה לבלות ימים שלמים במרתף ביתו הישן של דני,
מכיירת ומביאה כלים שונים לשריפה בתנור. אמנם, דני עצמו שהה אז
בוושינגטון, אבל חשתי שרוחו שורה עליה.
כתום שנת נישואין הפתעתי אותה באבניים משלה. הם עלו הון לא
מועט, אבל היא לא התלהבה. "מה היית צריך לקנות אותם, שהרי
אנחנו קרובים לביתו של דני ודייריו אינם מתרעמים על שהותי
במרתף?"
באותם ימים החלה לפסל ממש, והרבתה לעצב דמויות אדם. בכל פסלון
זיהיתי את תווי דיוקנו של דני, דן דן הדוד המאהב, כפי שאני
מכנה אותו בלבי. אבל מעולם לא הערתי לה במישרין על כך. לכל
היותר הייתי רומז לה בבדיות דעת מעושה.
באותם ימים נהגה לקצוץ את שערה בתספורת קצוצה. "את נראית כמו
ילד, את יודעת? מדוע לא תגדלי לך שוב את התלתלים שלך", הייתי
מפציר בה אך היא לא שמה את ליבה להערותיי. היום, כאשה מבוגרת,
חזרה לתסרוקתה הארוכה, גנדרנית כטווס, לא שועה ולא מתחשבת במה
שמישהו אחר חושב על כך. כך בדיוק גם לגבי עניינים אחרים, כמו
העובדה שחזרה לעבוד בסתם גלריה כמעין זבנית קשישה ועלובה. לשם
כך הוציאה ימים ושנים בלימודים גבוהים? קצרה דעתי מלהבין אותה.
והדבר שהטריד את מנוחתי ביותר היו הפנטזיות שלה. לא שידעתי מהן
אך בלבי ניחשתי. תאר לך אשה מתייחדת עם בעלה ואולי, אולי
מדמיינת מישהו אחר? זה נורמלי בעיניך?
זה לא שלא אהבתי אותה, עד היום אני מתגעגע... אמנם, אהבתי
בדרכי שלי וגם לא נהגתי לומר לה זאת אבל...
אתה מבין, מיכאל, קשה להתמודד עם אשה כל כך מלאת סתירות. מצד
אחד, היא תפנה מקום גם ל...חתול. כן, זו לא בדיחה. יש בה נטייה
לוותר על כל מה שנראה לה טריוויאלי, והרבה דברים נראים לה
טריוויאליים. אבל על מה שחשוב לא תוותר כהוא זה, ותעשה את שלה
בהשקט, בבטחה, כמעט בכל מחיר. ועוד: יש בשקט שלה מעין
מסתורין.
פעם יצאנו לחתונה של אחד מפקודי. סביב השולחן פרחה שיחה ערה על
זוגיות. לפתע פלטה: "אפשר לחיות שנים עם מישהו ולא לדעת כלל על
מה הוא באמת חושב".
ז
יום אחד, בזמן בו גר דני בארץ, זומן לשירות מילואים ביחידה
שבפיקודי. הוא היה אז קצין זוטר, וחשתי עונג רב מכך שאני
מסוגל לנהל את מעשיו כרצוני. עונג נוסף היה גלום בכך שספרתי על
כך לליאנה, והייתי בוחן בתשומת לב רבה את פניה בדברי, לראות אם
הסמיקה ואם הגומה שבלחייה השמאלית נרעדת כפי שהיה קורה לה בשעת
מבוכה או התרגשות.
החלטתי לנצל את שהותי במחיצתו כדי לעמוד על קנקנו טוב יותר.
דאגתי לכך שיהיה לידי בג'יפ הפיקוד ובמגורים, לתורנויות לילה
משותפות. אינני יודע אם קיוויתי או יגורתי לוידויו על מה שהיה
ביניהם, ואולי גם יש גם עכשיו. אלא שוידוי כזה לא בא. דן דן
סיפר לי על מרדפים וקרבות בהם השתתף. על ימי הלימודים בטכניון
ובאמריקה. על הוריו וילדותו. אך לא אמר ולו מילה אחת על אשתי,
וכשהזכרתי אותה הייתה עולה על שפתיו בת צחוק מהולה בעצב והיה
עובר מיד לנושא אחר. והנורא מכל: מבט כזה בדיוק היה לליאנה
לפעמים. לא יכולתי לשאת זאת ובהזדמנות ראשונה שנקרתה בדרכי
הקדמתי בלי ידיעתו את מועד שחרורו משירות המילואים.
דן דן לא בא להיפרד ממני אבל באותו לילה ראיתיו בחלומי. בחלום
לא היה דומה לאשתי אלא לי. עובדה מוזרה זו לא הפליאה אותי
כדרכם של יסודות משונים שבחלומותינו אנו מקבלים אותם בלי
לתהות. בחלום לא חשתי כל קנאה וחשדנות אלא קרבה עזה לבחור
הנאה, החסון, האמין כל כך על כולם. אין לך מה לחשוש, אמר לי,
אני אשמור על ליאנה בהעדרך. אחרי הכל אני קרוב לה מכל אדם פרט
לך.
התעוררתי כשכולי מיוזע ואני בוש בחשדותיי. אבל אלה לא נטשו
אותי לזמן רב מדי, ולכן פעלתי להקדמת שחרורי מהצבא כדי להיות
על המשמר.
משחזרתי מהמילואים כשבוע לפני הזמן, דברה ליאנה בטלפון על
מישהו ש"מתנהג מוזר" ועוד אמרה, כי ברור לה ש"התנהגותו" קשורה
ליחסי כוחות ולמלחמת המינים אבל "אין לה כוח לזה". לא הגבתי על
כך אבל בלבי הייתי בטוח שהיא מספרת למי מחברותיה או בני משפחתה
על הקשיים שלנו.
אני זוכר, מיקי, את אמירותיך כשהייתי מספר לך על מצוקותיי.
נהגת לומר לי ש"איש מאתנו לא התחתן עם הנסיכה דיאנה או עם
הנסיך מווילס", כלומר, שלכולנו מגרעות. בעצם מתברר כי המודל
של הנסיכים האלה אינו מי יודע מה, וזאת בלשון המעטה. אבל אני,
שזכיתי לאהבה גדולה, לא יכולתי להכילה וכיליתי את ימי בהתחקות
אחרי רעייתי. ככל שניסיתי להרגיע את עצמי הייתי נדרך, בכל פרט
של התנהגותה מצאתי סימנים מרשיעים. אם דברנו על משפחה, על
קרובים, על רגש, דימיתי לראות את דמותו של דני בעיניה. הייתי
עובר על המכתבים שהגיעו אליה בחשאי. תרגיל אחר בו נקטתי היה
להזכיר את שמו ולבחון אם היא נבוכה, מסמיקה וכדומה.
ח
משרווח לנו מבחינה כלכלית, ביקשה ליאנה לקנות מחשב. הוא ישמש
לעבודותיה האקדמיות הן לכתיבה והן כדי להקל על מלאכת איתור
ספרים ומאמרים. משום מה לא הייתי שותף לנהייה זאת. אבל בסופו
של דבר היא שקנתה את המחשב וכמובן שדני היה האיש שהתקין אותו
לשימושה.
על פניו נראו חיי נישואינו כשגרה מבורכת, אבל למעשה היינו
מתראים די מעט. ליאנה הייתה "יצור של ערב" ואני הייתי ניעור
לפני הזריחה ומיד נטענתי במלוא אוני. כך בבוקר הייתי מעיר את
ליאנה ומקשיב לחדשות והיא הייתה איטית ומוזרה בבוקר. ביקשה
להניח לה בשקט וכשהיה לה זמן נהגה להאזין למוסיקה טרם שקמה.
לעומת זאת בשובי בערב נהגתי להירדם תכף לארוחה, ואילו ליאנה
פרחה בלילה והייתה מסתובבת אנה ואנה או יושבת לכתוב מול המחשב
שלה, שנוא נפשי. בזמן כך נותרו לנו רק סופי השבוע והחגים.
משהותקן חיבור לאינטרנט נדמה היה לי כי היא מרבה להתכתב עם בן
דודה שחזר לקנדה אך באותו זמן לא ניסיתי לבלוש אחריה, או שמא
הצליחה להצפין את מכתביהם.
לעיתים נדמה היה לי כי מצאתי פתרון לכך, והייתי נרדם בחדר
המחשב ששמש גם כחדר האורחים בביתנו עם כורסאותיו והספה הרכה.
ליאנה לא העזה לשבת לכתוב כשאני ישן בחדר. אבל במהלך מריבה אחת
שנתגלעה בינינו הטיחה בי "שומר מסך, צרברוס שכמוך", ואני
נחרדתי מאזכור זה של שומר השאול והדרתי רגלי מן החדר ההוא.
ליאנה כילתה לילות שלמים מול המסך הכחול. הקריירה האקדמית שלה
התקדמה לאט אך בבטחה. ואני מצאתי לעצמי עיסוק חדש.
לקראת בקר כשהייתה שקועה בשנתה הייתי נובר בקבצים המתרבים
והולכים וקורא בהם. מיומנויותיי בשימוש במחשב היו מוגבלות אבל
לקרוא אני יודע. אמנם, יכולה הייתה לדאוג להצפין את הכתוב בקוד
אך היא לא עשתה זאת. וכך חשתי שאני קורא את מחשבותיה כעין מאג
וקוסם. העובדה שהקבצים נכתבו לצרכים אקדמיים ואומנותיים לא
מנעה ממני מלפרשם כהוכחות חותכות לבגידתה. גם אם חלק ניכר
מכתביה עסק בביוטופ שלה - ובענייני המיטה של גמל שלמה וזוגתו
(השמעתם על האגדה לפיה הנקבה אוכלת, פשוטו כמשמעו, את הזכר
בתום הזדווגותם?) - לא נחה דעתי, ואת מכתביה המוקלדים סקרתי
בקפידה, אף כי אלה לא ספקו לי אלא הוכחות מאולצות.
באותם ימים הייתי חולם שוב ושוב אותו חלום. אנו מקיצים מחמת
רעש, ברד כבד מוטח בגג ביתנו ובחלונות הרחבים של חדר השינה
שלנו וקור עז שורר בבית. ליאנה רצה קודם כל לחלון שמול המחשב
על מנת שלא ייפגע. אינני נמנה על המאמינים בחלומות אך אלה היו
מפרשים מן הסתם כי איני רואה בזוגתי בית חם ומשפחה, וכי בעיני
המחשב מסמל את כל העסוקים שחשובים לה יותר ממני. ואמנם לא פעם
הייתי חש כי בעצם אין היא זקוקה לי, יש לה עולם שלם משל עצמה.
באחד מאותם בקרים שלאחר ליל נדודי שינה, שאלה אותי ליאנה
במפורש מדוע איני ישן. אמרתי לה מה שבלבי. מששמעה החווירו פניה
והיא חזרה למיטה. היא לא יצאה מהמיטה במשך שלושה ימים והציפה
את החדר במוסיקה לה האזינה כל הימים וכל הלילות. ליאנה ייחסה
למוסיקה תכונות של ריפוי. המוזר היה שהאזינה גם למוסיקה
קלאסית כבדה שבדרך כלל נמנעה ממנה.
אני מצדי מצאתי דרך לטפל בחוסר השינה והמחשבות הרעות. תמיד
אהבתי לעסוק בגננות. פעם אף למדתי שיטות גינון באופן רציני.
בביתנו לא הייתה גינה אבל רכשתי לי חלקה לעיבוד ליד הסטף, בתוך
נוף הררי נפלא ומרגיע. החלקה הלכה ונשתכללה, חלקת האלוהים
הקטנה שלי פרחה ורוחי נחה.
מכשול נוסף שהלך ונערם בינינו נסב על כך שליאנה אהבה גיפופים
וליטופים כאילו הייתה חתול קטן. אני מצדי חושב שאלו נועדו
לתינוקות ופעוטות ולא לאנשים בוגרים, לפחות לא במינון כל כך
גבוה. חיבוקיה הציקו לי עד שמדי פעם נהגתי ללון בחדר השני
שבביתנו. לא הבנתי מדוע נהגה ליאנה לראות זאת כבגידה.
גם במעשה האהבה עצמו הייתה ליאנה מוזרה. היא נהגה להפסיקני
באמצע ולצוות עלי, "תביט בי, תסתכל עלי. על פני. על עיני. אני
ליאנה, לא אוסף של איברים פונקציונאליים". בכך היה לעג מוסף
למנהגה השגור לנוד לי על חיבתי היתרה לפזלים ונכונותי לבלות
שעות רבות מול ערמה של פיסות זעירות שיבנו תמונה בתום מאמצים
מרובים. השלכה לכך הייתה, לדעתה, התמקדותי בחלק יחיד של הגוף
בעת ההתייחדות. היא, לדבריה העדיפה ש"אוהב אותה כאדם, כמכלול
שלם".
ט
ערב אחד החלטנו להזמין את ידידינו ובני משפחתנו לארוחה קטנה.
היה לנו כרגיל דין ודברים מייגע באשר לכיבוד. ליאנה אפתה
פשטידות ועוגיות והגישה פירות וגבינות, ואני כעסתי משום שסירבה
להגיש את מבחר הבשרים המעושנים ושאר מטעמים שקניתי. תמיד
התווכחנו על סגנון האירוח, אני אוהב שפע על השולחן והיא מעדיפה
את הצמצום. היא בקשה שאזמין את בן דודה שהיה טבח חובב. בדרך
כלל נהג לבוא מוקדם ולעזור לה בהכנות, אך הוא לא הגיע. לאחר
שכולם כבר יצאו באחת אחר חצות צלצל הטלפון. ליאנה הייתה
במקלחת. אירעה תאונה, בשרתי לה. רק לא דן-דן, אמרה, נוטפת מים
וערומה למחצה, כושלת לעבר המיטה. הוא לא מת, תגיד לי שהוא לא
מת.
אבל לא יכולתי להכחיש את האמת. היא נראתה מתה בעצמה משנתבקשה
לזהות את גופתו. לא הייתה לה מנוחה עד ליום הקבורה, ומתוך שנתה
צעקה כי היא חשה בקור האופף את גווייתו של דני בחדר המתים.
בשבעה הרבתה לספר על חיותיהם המשותפות כילדים, על הצלילות בחוף
של בת גלים, על נסיעות לירושלים המזרחית, על לילות לבנים שבילו
באכילה וסיפורים בימי הבחינות באוניברסיטה. הייתה שקועה רובה
ככולה בעבר. וגם סוד גילתה פעם אחת לקרובים אליה: דן דן בן
דודה שימש לה ככתף איתנה לבכות עליה במקום אביה אליו הייתה
קרובה. כך עם מות האב וגם קודם, בזמן שאביה שהה בשליחויות
עלומות וממושכות. נדמה היה כי לעולם לא תתאושש מאבלה הכבד, היא
שתמיד הייתה חייכנית, אוהבת בריות ומלאת חיים.
ליאנה התגברה על אבלה הכבד משנפתחה שנת הלימודים והיה עליה
להרצות ולכתוב.
אבל אליי שבו החלומות המסוייטים ונדודי השינה. לילה אחד חזר
החלום החדש, הנורא: בחלומי ליאנה מתה. היא נקברת בחלקה מכובדת,
לא רחוק מקברות בני משפחתה. אל יקל הדבר בעיניכם, שכן זה מכבר
אין קוברים באותו בית קברות שאפסו בו חלקות הקבר ורק גדולי
האומה רשאים לשכון שם למנוחת עולמים. בחלומי אני מתכונן לצאת
אליה ולספר לה ארוכות על מה שמתרחש, לעדכן אותה, זאת תוך שאני
מתקין סביבה נטיעות חדשות, משקה וגוזם את יתר הצמחייה שסביב
קברה. אלא משהגעתי גיליתי להפתעתי שסביבה כעין אחוזת קבר
זוגית, כשחלקת בן הזוג אינה שמורה בשבילי אלא ששוכן בה, על
קברו ומצבתו, אדם אחר. אני מתקרב אל הקבר ועיני חשכות, הכיתוב
אומר, פ"נ דן בלאושטיין...
נדמה היה לי שאני נופל אך אני מתעשת ואומר לנהוג כרגיל, אחר כך
אלך למשרד חברה קדישא להלין על שנעשה, קודם אשב בצד אשתי
המנוחה ואספר לה את מוצאותיי, אבל אני חרד שדן דן ישמע מקברו
ואני נס מהמקום כל עוד נשמתי בי...
כשקמתי מחלומי בזעקה נעורה גם ליאנה ותבעה ממני בתקיפות לספר
לי מה קרה, מדוע אני צועק. סיפרתי לה. ליאנה חבקה אותי חזק,
ואני שלא כדרכי נהניתי מחיבוקה, אבל בתוך כך חלחלה התחושה כי
אני חובק רוח רפאים. גופה היה קר וחמקמק.
מאותו יום הייתה מסתגרת בחדר השינה ונועלת אותו, דבר שמעולם לא
עשתה מאז שהכרתיה. בצאתה ממנו הבחנתי כי אדמימות פשתה בצווארה
והיא הסירה ממנו את השרשרת עם טבעת הנישואין שלנו.
מעשה קטן זה סימן מבחינתי את ראשית הסוף. נראה היה לי כאילו
באה ליאנה ואמרה, מה דעתך, אולי נלך לרבנות ונעשה מעשה.
ואכן הדבר הראשון שאמרה לי אחרי הדברים האלה היה שאנו בטוחים
ברצונותינו כשאנו צעירים ואילו ככל שאנו מתבגרים כך אנו
מתמלאים בספקות. "פעם אמרת לי שרצונך שאהיה אשתך הוא הדבר
הבטוח ביותר שהרגשת, ועכשיו נראה לי שאם תבחן מה אתה מרגיש
באמת תגלה שנעשית פחות ופחות בטוח בכך", אמרה. דבריה נשמעו
כפילוסופיה מופרכת אבל ככל שחשבתי על כך הבנתי שהיא צודקת.
וכך, מיכאל, התחיל סופו של ההתחלה שלנו. במקום לנוע בתוך מעגל
נצחי התחלנו לנוע כמתוך אינרציה לעבר קו השבר של הפרידה.
וכך יום אחד מצאתי את עצמי נותן לה גט. בצאתנו מהרבנות לא
רקדתי על המדרגות אלא הבחנתי בקבוצת מכרים ותלמידים של ליאנה.
אלה חיכו לה וחבקו אותה בצאתה ומגילת הגט מקופלת בחיקה. חיוך
קטן ומרומז עלה בזוית פיה וכסה על שרידי דמעות ועיגולים שחורים
שהיו תחת עיניה. שוב נראתה צעירה כנערה, לבושה באותה שמלה בצבע
בז' שעורה החלק והדבשי בצבץ בינות לחרירי התחרה על כתפיה. שוב
נעור בי צורך עז לגעת בה ולקחתה משם כאילו היא עדיין שלי. אבל
היא נפרדה ממני באורח רשמי ועזבה את המקום. עד היום אני חולם
והוזה את חיוכה והניצוצות החמים הזוהרים מעיניה כשהיא מביטה
בי".
הערה: כל קשר בין עלילת הנובלה לבין ארועים שהתרחשו במציאות,
כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו לבין דמויות או שמות של אנשים
חיים או מתים , מקרי בהחלט. |
