כדי לספר על ארועי הימים הבאים, עליי לחזור שלושה חדשים לאחור
אל תקופת בבולנה. בבולנה הייתה חווה ענקית השוכנת בין קומרום
לבין העיר שלי, גיור. הצבא ההונגרי השתמש בה לגידול והשבחת
סוסים. הגענו לשם באמצע חודש יוני, לאחר שבילינו כמה שבועות
במצודת איגמנד, אותה הזכרתי קודם. הגענו לשער בבולנה ברגל,
כמובן. השומרים ליוו אותנו ברובים מכודנים, והודיעו לזקיף
שהיהודים המסריחים הגיעו. השער נפתח והובלנו בין הכידונים
לאיזה מגרש.

בכדי ליצור רושם טוב העמידו אותנו בשורות, ופקדו עלינו לעמוד
דום כשהשומרים מאחורינו, מכוונים כלפינו כידונים. כעבור כמה
דקות הגיעו קצין בדרגת סרן, ורב סמל. מפקד המשמר צעד קדימה,
והודיע ב"הכנעה", צורת הפניה התקנית למפקד, שהיהודים הגיעו,
ושהוא מוסר אותם "בהכנעה" לרשות הקצין. הקצין החזיר הצדעה,
הביט בנו, ואחרי שתיקה קצרה פנה לרב הסמל שלו והכריז: "האנשים
בטח רעבים מהדרך, הרב סמל ידאג לאוכל, אחר כך ידאג למגורים".
למפקד המשמר הסביר ש"פה זה לא בית סוהר", ודרש ש"אנשיו יפסיקו
לנפנף בכידונים כי הם יכולים לדקור אחד את השני. ובכלל, אם הם
רוצים לשחק בכידונים שילכו ויתנדבו לחזית." לסיום, ציווה עליהם
לעזוב מייד את המקום לאחר ש"ביצעו את משימתם בהצלחה." מפקד
המשמר הבין את הרמז, פקד על אנשיו לפנות לאחור, ואלה יצאו לנו
מהחיים לשלושה חודשים.

היינו המומים מקבלת הפנים לה זכינו בבבולנה. אחרי הארוחה אסף
אותנו הסרן ופנה אלינו בנאום קטן, שתמציתו: בשטח החווה לא
תענדו את הסרט הצהוב, ה"מדים" של היהודים בעבודת כפייה. תמורת
עבודה טובה וחריצות תזכו ליחס הוגן ככל שאר החיילים. במשך הזמן
התברר שהיחס שקיבלנו היה סלחני בהרבה מזה שזכו לו החיילים.
החיים בבבולנה התרכזו סביב הטיפול בסוסים, וטיפול בסוסים בצבא
ההונגרי לא דמה לסרטי הקאובויים של המערב הפרוע. החיילים עבדו
בפרך, במשמעת נוקשה. בנוסף לעבודה ביום, עשו משמרות לילה
באורוות שהכילו עשרים סוסים כל אחת, ונראו כארמונות לעומת
מגורי החיילים במצודה. בעלי החיים יקרי הערך דרשו השגחה מתמדת.
על מצע הקש לא נראו סימני צואה או כתמי שתן, מה שדרש התרוצצות
בלתי פוסקת בין רגלי הסוסים, לתפוס אותם בשעת מעשה או מייד
אחרי, לנקות את השטח ולפזר קש נקי במקום. אסור היה לצעוק על
הסוסים פן ייבהלו. השתוללות לא מבוקרת באורווה עלולה לגרום
לפציעה. כמובן שאסור היה להכות את הסוסים. סוסים שנועדו לסחיבת
עגלות אסור היה להריץ. העונש על שימוש בשוט היה חודש מעצר.
כמובן שהעונש לא שיחרר את החייל מהעבודה.

היו שתי סיבות ליחס הטוב אליו זכינו. הראשונה והעיקרית הייתה
שלסרן שלנו הייתה מאהבת יהודיה, אישה נשואה מאחת הערים
הסמוכות. הבחור כמעט יצא מדעתו כשלא הצליח להוריד אותה
מהטרנספר. הסיבה השניה הייתה שהחיילים היו עבדים של הסוסים,
שנאתם התרכזה בחיות אלו שבעטו, חירבנו, והשתינו עליהם ללא
הודעה מוקדמת. השקפת עולם או  אמונה בנוגע למי ינצח במלחמה,
היו חסרות משמעות. אנחנו, היהודים, באנו לעזור להם במלחמתם
בסוסים, ולהקל מעט את עומס העבודה הקשה. תקופה מסוימת עבדתי
באורווה של יצורים פראיים, סייחים בני שנה. אחרי החזרתם מהמרעה
היינו מכניסים אותם לאורווה, קושרים אותם לאבוס ומגישים להם את
ארוחת הערב. אלא מה, הסייחים לא שיתפו פעולה, בעטו, נשכו, ועשו
כל מה שחיות פרא צעירות ובלתי מחונכות עושות. לחיילים היה אסור
כמובן לנהוג באלימות. הם טיפלו בהם ביד אמונה וללא הרמת קול:
בקללות עסיסיות, ובבעיטות שלא משאירות סימנים.
היחידה שלנו מנתה ארבעים איש. שלושה היו מהעיר שלי, שניים מהם
הכרתי היטב למרות שלא היינו חברים בעבר, והשלישי היה אדם מבוגר
כבן ארבעים שהכיר את הוריי. היו גם עשרה נוצרים, כולם מבוגרים,
יהודים שהתנצרו בשנים האחרונות בתקווה להימלט מגורלם. הם טעו
בגדול, ההבדל היחידי בינינו לבינם היה שהם ענדו סרט לבן ואנחנו
צהוב. היחס שקיבלנו היה זהה: יהודי מלוכלך. צעירים בגילאים
שבין עשרים לשלושים לא היו, אלה גויסו מזמן ונשלחו לעצור את
הרוסים בחזית. למרות הבדלי הגילים והמעמד הכלכלי והחברתי ממנו
באנו, הבדלים שהיו מרכזיים בחשיבותם בחברה היהודית בהונגריה,
הסתדרנו בינינו לא רע. הפכנו כולנו ליהודים מסריחים. קיימות
דרכים שונות ומשונות להשגת שוויון חברתי. חלק מאנשי היחידה
קבלו גלויות עם בול גרמני שעליו חותמת דואר VAALD ZEE - מקום
שלא היה קיים. הגלויות נשלחו מקרובי משפחה שנלקחו בטרנספר
ותוכנן היה אחיד: "אנחנו בתאים ומצבנו טוב". כמובן שהגלויות
הפיחו בנו תקוות, לא ידענו שהייתה זו הטעיה של הגרמנים שנועדה
להסתיר את האמת ולהרגיע את אלה שעתידים להגיע למחנות. גם בן
עירי קיבל גלויה, והאשליה שהמשפחות בסדר הייתה מושלמת.

בנות הברית התחילו לזוז בצרפת. באמצע אוגוסט שחררו את פריז.
הרוסים חדרו כבר עמוק לתוך הונגריה. יום יום ספרנו את מספר
הקילומטרים שהתקדמו. הרדיו ההונגרי סיפק אינפורמציה, פירושן של
הודעות מסוג: "כוחותינו ביצעו בהצלחה ניתוק גמיש מהאויב", היה
שהצבא ה"בלתי מנוצח" בורח, והרוסים רודפים אחריו. "חיילינו
האמיצים מגינים בגבורה על אזור זה או אחר" פירושו שעוד יום
יומיים יברחו גם מהאזור ההוא. "הפצצה ברוטלית של הגנגסטרים
היהודים הכושים על אוכלוסייה שלווה" פירושו שחיל האוויר של
בנות הברית הרס מרכז תעשייתי או צומת רכבות. לעתים התלווינו
לחיילים שנסעו בעגלות אספקה שהובילו  לערים הסמוכות. החיילים
לא השתמשו בשוט ולא הריצו את הסוסים.  אנחנו ענדנו את הסרט
הצהוב אבל הרגשנו את השינוי באווירה, הרגשנו שעוד מעט זה
ייגמר. באמצע אוגוסט נודע לנו שבבודפשט פועל משרד בשם "התאגדות
היהודים בהונגריה", המצייד בבגדים את יחידות עבודות הכפייה.

הבגדים שהבאנו מהבית היו במצב דומה לזה של הצבא ההונגרי -
התפוררות חלקית. מדים לא היו לנו. פנינו לסרן והוא אישר ברצון
את נסיעתה של משלחת של שלושה אנשים לבודפשט לקבל ציוד. השלושה
יצאו בליווי שלושה חיילים (על היהודים נאסר להסתובב ללא ליווי
עם נשק). החיילים שנבחרו לליווי יצאו מגדרם מרוב שמחה על
הביקור בבודפשט, במיוחד כשהובטח להם בילוי אם יתנהגו יפה.
אחרי שלושה ימים חזרו עמוסים בבגדים, בנעלים, ובחדשות מדהימות.
ידענו אמנם שהיהודים בבודפשט לא נשלחו בטרנספרים, אולם מעבר
לזה לא ידענו את מצבם. החברים שחזרו סיפרו לנו שהיהודים
מסתובבים חופשיים ברחובות,  עדיין עונדים את הטלאי הצהוב, אבל
ללא הגבלת מקום.  כשהמשלחת ניסתה להסביר ליהודים אלה את מצב
העניינים מחוץ לבודפשט, (ולא היה אחד שלא היו לו קרובי משפחה
שנשלחו עם הטרנספרים או לעבודות כפייה), לא היו מוכנים להקשיב
ולא רצו להבין את המצב. בדרך כלל השיבו: "הרי קבלנו מכתבים
מ-VAALD ZEE שהם בסדר, ואתם תחזיקו מעמד כי עוד מעט הכל
ייגמר". היה זה אמצע אוגוסט, 1944.
את הבגדים קבלנו בשמחה, את הידיעות על אחינו, יהודי בודפשט,
קיבלנו ברגשות מעורבים. לא הבנתי אז, ואיני מבין היום את
אטימותם בנוגע למאורעות, ואת חוסר ההבנה שלהם לחשוב ש"לנו זה
לא יכול לקרות כי את הרע ביותר כבר עברנו". הקייטנה שלנו
בבבלונה הייתה יוצאת דופן ולא אפיינה את המצב הכללי. המשלחת
שלנו פגשה נציגים של יחידות שמצבם הפיזי והנפשי היה קרוב
לקטסטרופה, אבל גם סיפורים אלה לא השפיעו על היהודים בבודפשט.

בספטמבר הגיע יום הכיפורים וקיבלנו יום חופש. בערב התאספנו
לתפילה. כולם היו שם, כולל "הנוצרים". ספר תפילה היה רק
לבודדים. המעמד היה מרגש, התפילות  יצאו  מהלב, ההיענות
לתפילות הייתה סלקטיבית: שמונה מאתנו נשארו בחיים.  
ביום הכיפורים יצאנו לטייל. היינו ארבעה: אנדי מגשהזי, פרל
אודי ואני היינו שלישיה שהתלכדה עוד בתקופה שלפני בבולנה.
הרביעי היה וקליש יינו שביקש להצטרף לטיול, בקשה שהייתה קצת
תמוהה בעיננו כי לא היה קרוב אלינו במיוחד. ביום המיוחד הזה,
על מנת להקל את המצוקה ולחזק את הרגשת השייכות, חיפשו אנשים את
קירבתם של ידידים ומכרים מהעבר. עזבנו את אזור האורוות ופנינו
לשדות. העלינו זיכרונות מיום הכיפורים של השנה שעברה והעלינו
את השאלה המתבקשת: איפה נהיה בשנה הבאה?
הגענו לחורשה יפה, התיישבנו על גבעה, והבטנו בנוף השליו,
בשדות,  ובעדרי הסוסים שרעו במרחק. כשקמנו ללכת עצר אותנו החבר
קליש, שעד אז לא פתח את הפה, וביקש שנקשיב כי יש לו משהו מאוד
חשוב להגיד לנו. התיישבנו שוב והוא הודיע שבלילה הוא עומד
לברוח. נשארנו פעורי פה. להיכן תברח, ולאן תפנה? עד כה לא
שמענו על בריחות. בהונגריה אין יערות להסתתר בהם. אפילו
פרטיזנים לא היו. שום הונגרי, אפילו האוהד ביותר, והיו מעט
מאוד כאלה, לא יסכן את עצמו ואת משפחתו ויסתיר יהודי.

אחרי שדבריו חדרו לתודעתי, שאלתי את קליש מתי התחילו אצלו
סימני הטירוף, כי הוא משוגע במאה אחוזים. פרל אודי שהיה מעירי,
בן לסוחרים אמידים, התנפל עליו והטיח נגדו שהיעלמותו תסכן את
כולנו. הוא החל לנבא את העונשים הצפויים לנו בגלל הבריחה.
מגשהזי, שהיה המבוגר בינינו, בחור רציני ומפוכח, אמר: "למה לך
את כל השטויות? אם כבר החלטת להתאבד אז תלה את עצמך. מה שבהחלט
עדיף על להיתפס, ישברו לך את העצמות לפני שיתלו אותך, וזה יכאב
מאוד".

אחרי שגמרנו לנבוח התחיל קליש לדבר. כדי להבין את תגובותנו,
לפני שאמשיך, אתן סקירה קצרה על יהדות הונגריה, זו שהייתה
"הענף היבש, הרקוב, של הציונות". היהודים שחיו בגבולות הסכם
טריאנון, חיו בהונגריה "קצוצה", ללא טרנסילבניה שנמסרה
לרומנים, וללא צפון הונגריה שנמסרה לצ'כוסלובקיה, הם לא היו
ציונים. בלהיטותם להפך לחלק מהעם ההונגרי דרשו להיקרא "הונגרים
בני דת ישראל".   הם השתדלו בכל כוחם להיות הונגרים, וכשהעם
האציל הזה השתין עליהם הם אפילו לא פתחו מטריה. מנהיגי הקהילה
הדגולים השתדלו להיראות טוב בעיני השלטונות ועשו כל שביכולתם
למנוע מתורות חתרניות כמו ציונות וסוציאליזם, להכתים את
נאמנותם למדינה ולעם. כך גדל דור צעיר ומפואר, ואני בתוכו, שאת
"הסחורה ההונגרית" כבר לא קנה. לא הרגשנו "יהודים גאים". קשה
להיות גאה כאשר אתה מבזבז את כל האנרגיה שלך בניסיון לשכנע
שאתה יהודי טוב, שיהודה איש קריות לא היה הסבא שלך, ושאינך
אחראי ישירות לעובדה שהרומאים צלבו את ישו.

יהודי טרנסילבניה וצפון הונגריה קיבלו חינוך הולם. רוב הצעירים
גדלו בתנועות נוער ציוניות. הראש שלהם עבד בצורה שונה. קליש
ייני במקורו מצפון הונגריה, היה אחד מנציגי המשלחת לאיסוף
בגדים בבודפשט. שם פגש חברים שברחו מהיחידות, וחיו במחתרת עם
תעודות מזויפות. הוא סיפר על שיתוף הפעולה ביניהם ובין נרדפי
הנאצים שאינם יהודים, קומץ קומוניסטים וסוציאליסטים שהצליחו
להתנדף לפני שנעצרו. היהודים מספקים תעודות מזויפות וההונגרים
דואגים למקומות מסתור. "עכשיו מתחיל להתארגן גרעין מחתרתי,
כשהרוסים יגיעו קרוב לבודפשט יבצעו פעולות חבלה ויתקפו מטרות
חשובות בפעולות גרילה. העובדה שהנשק היחידי שידענו להפעיל היה
את חפירה ומכוש, לא הפריעה לו. הוא לא נכנס לפרטים. כמו
שאמרתי, הראש שלו עבד בתדרים אחרים.

קליש סיפר שעל הבריחה שלו הוחלט עוד בבודפשט. ובאשר למועד,
הוציא מכיסו גלויה שקיבל שלשום, גלויה מצונזרת על-ידי הצבא,
שהיה כתוב בה: "אליזבט החלימה. היא יוצאת מבית החולים
בתאריך..."  והיום - היה היום. שאלנו אותו למה הוא מספר לנו את
זה ומה לעזאזל הוא רוצה מאתנו?
"ראשית, אני רוצה שתעזרו לי לצאת מהמחנה. מכונית תאסוף אותי
מחוץ לחווה ואני זקוק לסיוע בשטח. שנית, כשאגיע לבודפשט אני
רוצה להבריח גם אתכם".
"למה דווקא אנחנו? מה עשינו לך לעזאזל?" שאל מגשהזי, הבחור
הרציני.
"אני צופה בכם מאז שהגענו לכאן ואני בטוח שלא תלשינו עלי.
התרשמתי גם שיש לכם מספיק ביצים כדי לקחת את גורלכם בידיים.
ברור לכם שלא תישארו בבבולנה, עוד מעט יעבירו אתכם מי יודע
לאן.  איני יודע מה הסיכויים שנצליח, אבל תהיו גברים ותנצלו את
ההזדמנות שניתנת לכם." הנאום היה מרשים. לבחור הייתה טביעת עין
לא רעה לפחות בחלק מהדברים, לא עלה על דעתנו להלשין עליו.
ביצים וגבורה היו לנו בהחלט, בעירבון מוגבל.  

בערב חיכינו שעה, ולאחר התפילה הוצאנו, מגשהזי ואני, את תרמיל
הגב של קליש אל מחוץ למחנה.  קליש נשאר במגורים והשתדל להפגין
נוכחות. הכרתי כמה פרצות ומעברים לא שמורים שלא הייתה בעיה
לחמוק דרכם. היה לנו סיפור כיסוי למקרה שנתפס עם החבילה: אנחנו
לוקחים בגדים מלוכלכים לכביסה. לחלק מאיתנו היה כסף, ומדי פעם
הרשו לעצמם להתפנק, ומסרו את הבגדים שלהם לכביסה, לאשתו של אחד
העובדים האזרחיים שגרו במקום. תמורת כמה גרושים היא גם תיקנה
את הבגדים.

בשעה עשר, כשכולם, פרט לחבורה, כבר ישנו, חמקנו קליש ואני
מהמגורים ועשינו דרכינו בין הצללים אל מחוץ למחנה. הובלתי אותו
לתעלה ליד השביל שם החבאתי את התרמיל. לא היה הרבה מה להגיד.
התנשקנו, מעשה לא מקובל באותה התקופה, בין גברים שבקושי
מכירים. והחבר קליש התחיל לצעוד אל החופש ואל המכונית שאולי
ממתינה לו אי- שם בחושך. בעודי עושה את דרכי חזרה, חשבתי על
מגוון האפשרויות של שמצפה לנו מחר בבוקר, עם גילוי הבריחה.
התפללתי שהגברת היהודיה של הסרן שלנו, תמצא אוזן קשבת אצל
האהוב שלה לפני שיגזור את העונש שלנו. כשחזרתי הייתה ה"חבורה"
ערה. אף אחד מאתנו לא ישן באותו הלילה. חיכינו לבוקר בעצבים
מרוטים, הלב במכנסיים.

בשעה חמש יצאנו כרגיל למסדר בוקר. האחראי על היחידה, סמל בשם
קיש, בחור נהדר שהתייחס אלינו באהדה מעורבת ברחמים, קרא את
השמות כדי לשבץ אותנו לעבודה. אחרי כמה דקות התברר שקליש נעלם.
חיפשנו כמה דקות והבחור לא נמצא. הסמל הנבוך פקד עלינו להישאר
במקום, והלך למגורי הקצינים. סיבת ההעלמות הייתה ברורה כבר
לכולם: "בוגד שמסכן אותנו", "מפלצת שהביאה אסון על היחידה",
ועוד ביטויים בסגנון, היו התגובות ששמענו באותה חצי שעה של
המתנה. כעבור חצי שעה חזר הסמל, העמיד אותנו בעמידת דום והתחיל
לצרוח עלינו: חבורת בטלנים! מה אתם עומדים כאן כמו גלמים, אם
לא תצאו מייד לעבודה אני אפרק אתכם." בכך הסתיים החלק הראשון
של פרשת קליש. נשארנו בבבולנה עד אמצע אוקטובר. לא שמענו על
קליש ולא היו בריחות נוספות.