ציירו אותי בגיר על המדרכה,

ציור יפה, לא כל כך מפורט,

אבסטרקטי קצת, אתם יודעים.

אסור גם לדרוך עלי,

אנשים בכחול שומרים עלי

כל שעה ושעה,

ובכלל, גם כשמישהו כבר דורך עלי,

הוא מיד קופץ בבהלה

מרתיעה הדמות שלי, לא?

משדרת עוצמה, תודו!

למרות שהזווית קצת מוזרה,

אני לא חוששת להודות,

אני נראית קצת מבועתת,

כנראה שהאומן צופה לי גדולות.

אבל למרות התנוחה המוזרה,

והציור המופשט משהו,

איזה כבוד נותנים לי פה,

איזה כבוד!

הרי מה אני בסה"כ?

זונה!


אבל עזבו את השטויות

אני צריכה להיות גאה מאוד,

איזה כבוד נותנים לי פה,

כמו שכל חיי לא ניתן,

כנראה שזה בכל זאת משתלם,

להיאנס ולהירצח.