יום אחד קמתי בשעת אחה"צ מאוחרת למדי, שלא כהרגלי.
אחרי התמתחות קלה ופיהוק ארוך ומתמשך, המשכתי לי לעיסוקיי
היומיומיים הרגילים.

הדבר היחיד שהטריד אותי באותו "בוקר", זאת העובדה שעוד לא
ציחצחתי שיניים.

הגעתי למסקנה שאם רוצים לעשות משהו מעניין ביום נתון צריך
להחליט עליו יום לפני. ולא, המעשה המבוקש לא יתבצע באותו יום.
זה בדוק.

שעה של הרהורים ובהייה בקירות, עוברת נורא מהר.

הגעתי למסקנה שללכת לישון כשמתחיל היום,
זה לא דבר שאפשר להתגאות בו.
המכתבים הרצופים שאני כותב בשחר הדומם,
עוטים עליי תחושה של החמצה.

לקרוא מכתב ישן שכתבת, ולא להאמין מה כתוב בו.

יום אחד קמתי ללא מטרה.
ללא תוכנית, ללא תכלית, ללא יעוד.
בלי רצון, בלי תקווה, בלי חרטה.

למחרת קמתי שוב