סמי המפקד צעק להסתער!
אבל אני נשארתי במקומי, קפאתי... לא יכולתי לזוז ממקומי.
נכנסתי להלם...
ראיתי את חבריי ליחידה נפגעים, אבל לא יכולתי לעזור להם, רציתי
אבל לא זזתי.
במקום שבו נשארתי ניסיתי להסתתר כמה שיותר... לא רציתי
להיפגע.
יש לי 3 ילדים ואישה בבית, הבטחתי להם לחזור בשלום.
סמי צעק לעברי שאני יסתער כבר, אבל לא שמעתי אותו כי עדיין
הייתי בהלם.
הוא בא לעברי נתן לי סטירה ומכה עם הרובה, הצלחתי קצת לצאת
מההלם ורצתי יחד איתו לעבר היחידה שהסתערה על הבניין.
בתוך הבניין התבצרו 12 חיילי אויב, האש הייתה כבדה... לא
הצלחנו להתקרב ממש לבניין, האויב הקשה עלינו.
החזרנו אש בחזרה אבל זה לא ממש עזר.
שמעתי את בני קורא לעזרה בקשר... "אנחנו צריכים עזרה יש לנו
הרבה נפגעים ולפחות 5 הרוגים"
שאלתי את בני מי נהרג, אבל הוא לא ענה לי.
קיוויתי שאחד מההרוגים הוא לא דני, דני הוא חברי הטוב ביותר
ביחידה.
אנחנו מכירים מאז התיכון ומאז אנחנו לא נפרדנו עד עכשיו בשירות
הסדיר.
שעות היו חילופי אש בינינו לבין האויב בתוך הבית, ידענו שבשלב
מסוים תיגמר להם התחמושת אבל זה יעלה לנו בעוד חיי אדם. באופק
ראיתי טנק שמתקרב לעברינו, היתה לי תקווה בלב שנצא מהקרב הזה
בשלום.
לבסוף התקווה התגשמה, הטנק ירה פגז אחר פגז לעבר הבניין עד
שהרס אותו.
הסתערנו לתוך הבניין. ראיתי את דני רץ לידי... שמחתי לראות
אותו ולדעת שהוא לא בין ההרוגים.
נכנסו לתוך הבניין שנשאר ובדקנו כל חדר בו. בבנין היו רק גופות
האויב.
יצאנו מהבית והלכנו לכיוון צפון ולפתע פרצה לעברנו אש רובים.
עברו כמה דקות עד שהבנו מאיפה האש מגיעה.
אני קפצתי הצידה ותפסתי מחסה מאחורי סלע גדול. ראיתי את דני
מסתכל לכל עבר ולא מבין מה קורה סביבו, קמתי כדי למשוך אותו
אליי, אבל עשיתי את זה שנייה מאוחר מידי, דני חטף צרור כדורים
לתוך ראשו ונפל במקום. לי לא היה זמן להתאבל באותו רגע וישר
קפצתי חזרה לאחורי הסלע. השבנו אש לעבר מקורות הירי, עד
שחיסלנו אותם לגמרי. כל היחידה התאספה לתדריך, סמי המפקד הסביר
לנו מה אנחנו עושים עכשיו, אבל לא הקשבתי לו, הסתכלתי על החובש
אשר מטפל בדני ומנסה להחיותו, אבל ידעתי שזה לשווא, כשראיתי את
החובש מכסה את דני רצתי לעברו ואמרתי לו שיחכה, לקחתי את המכתב
שדני כתב לאשתו ההרה, הם נישאו לפני חודש. לקחתי את המכתב
ושמתי אותו בתוך כיס המכנסיים שלי ושמרתי עליו היטב. בינתיים
הלכנו כמה עשרות קילומטרים בתוך שיטחה של לבנון, עד שהגענו
למקום בו עצרנו כדי ללון כמה שעות ולהמשיך בדרכנו.
המטרה של כל המבצע הזה היתה להכנס ללב שטחה של לבנון להדוף את
המחבלים ולחזור לישראל. מבצע זה היה צריך להיות כ3 ימים אך הוא
נערך כבר כמעט שבוע. הצבא לא חשב שההתנגדות תהיה כל כך גדולה
וכבדה וטעות זו עלתה בחיי בני אדם רבים ובחייו של חברי דני.
אחרי כמה שעות של שינה המשכנו בדרכינו לעיר צידון כדי להשלים
את משמתינו.
אחרי כ3 שעות של הליכה הגענו למבצר בו שהו המחבלים שהיה עלינו
לחסל.
חיכינו לקבל את הסימן כדי להסתער לתוך הבניין.
אחרי אימונים מפרכים של חודשים ארוכים רק בשביל המבצע הספציפי
הזה הגיע הרגע.
התחלקנו למספר צוותים שכל צוות היה שלושה חיילים.
סמי נתן את הסימן ונכנסו פנימה. זרקתי רימון ויריתי צרור של
מספר כדורים לתוך החדר הראשון, כתוצאה מהפיצוץ והירי נהרגו 3
מחבלים. רמי ושימי היו בצוות שלי. הסתערנו לתוך החדר השני,
ירינו כמה צרורות פנימה. אבל מתוך החדר הזה השיבו כמה מחבלים
אש, כתוצאה מהאש רמי נפגע בביטנו. ישר הוצאתי אותו מקו האש
והגשתי לו עזרה עד שהגיע החובש של היחידה. החובש הצליח לייצב
את מצבו של רמי אבל היה ידוע שצריך לפנות אותו כמה שיותר מהר.
אבל לי ולשימי לא היה זמן היינו צריכים לחסל את המחבלים שהיו
באותו חדר אז זרקנו שני רימונים... חיכינו שהם יתפוצצו ונכנסו
לחדר בצרורות כדורים לכל עבר. הרגנו את המחבלים. אבל לפתע
שמעתי צרור של כדורים יוצא מאחד רובי הקלצ'ניקוב שהיו למחבלים
הרגשתי אותו פוגע בכל גופי, נפלתי לריצפה ולא הצלחתי לזוז...