זהו אני סופרת את הדקות עוד קצת ואני בת שלושים. אין מה לעשות
ולחשוב שבגיל 18 לא רציתי לחיות עד גיל 20 ובגיל 20 חשבתי שזה
חזירות לחיות עוד 5 שנים. ואני לקחתי לעצמי עוד 5 שנים וזהוא
מחר אני בת 30. מה אני עשיתי פה בעולם כל כך הרבה זמן, אם אני
אמות מחר, מישהוא יזכור אותי בכלל. ומי יבוא ללוויה, בטח לא
החברים כי עד שהם ידעו, יקברו אותי כבר דיי עמוק בפנים.
30 שנה אני כאן, אפשר לומר שדפקתי כל מה שחי. חוץ מלהזדיין עם
חיות, נסיתי כבר הכל.  אבל גם לבן אדם סוטה כמוני צריכים להיות
גבולות. אבל עדיין אני לא מבינה אך נשארתי,
כבר כמה פעמים הייתי עם המפתחות בדלת, כבר אמרתי שלום וסגרתי
את האור החזרתי חובות  ורציתי לנסוע רחוק ובכל זאת חזרתי. אני
כאן, לא יודעת למה?, אבל 30 שנה בטח עשיתי משהו רע. אחרת למה
לבזבז כל כך הרבה זמן בחיים שלא נהנים מהם. מכל מה שעשיתי אני
תמיד נשארת לבד בלילה מכבה את האור ואין לי אף אחת.
30 שנה, שמשהו יעצור את השעון אתן לי מכה בראש, שאני אוכל ללכת
לישון.
הו בבקשה, מתי זה כבר יגמר?!, אני לא רוצה לבכות שוב כשאני
יהיה שנה יותר.