אני יושב על המרפסת עם כוס תה חם לפניי. שמש סתווית צוננת
שולחת את קרניה ומקלה עליי לנשום דרך הסינוסים הנפוחים. למטה
נשקפת המדרכה המרוצפת ועצי הגן הירוקים. כולם הלכו, מי לעבודה
ומי ללימודים ואני נשארתי לבד, עם השפעת והמיגרנה. לפתע נשמע
צלצול בדלת. מי זה יכול להיות? אני לא מחכה לאף אחד. אולי זה
אחד השכנים שבא לבקר. אני פותח את הדלת לכדי חריץ ורואה בפתח
אדם בעל גוף, עוטה שפם גדול וחובש מגבעת. הוא נראה בשנות
החמישים שלו, לבוש מכנסיים אפורים וז'קט כחול, קטן ממידותיו.
"אפשר להיכנס?" הוא שואל. "קוראים לי פיודורוביץ ואני מאלף
חיות."
"מאלף חיות? אז מה אתה רוצה ממני?"
"אל תכעס, אדוני. האם שמך גוליברודה?"
"מאיפה אתה יודע את שמי? הוא לא רשום על הדלת."
"או, זאת העבודה של העז."
"העז, איזה עז?"
"העז שאתה מחביא אצלך בבית."
הבנתי שיש לי עסק עם מטורף וניסיתי לטרוק את הדלת בפניו, אבל
האיש היה חזק ממני. הוא תקע את נעלו בין הדלת למשקוף, והדף את
הדלת הכבדה פנימה. מעוצת הדחיפה אני נזרקתי לאחור ורק כורסת
הטלוויזיה הצילה אותי מנפילה על הגב.
"מה קרה לך, השתגעת? אני אקרא תיכף למשטרה."
"אני לא מציע לך לקרוא למשטרה. יותר כדאי לך שתחזיר לי את העז
בצירוף פיצוי מתאים, ונשכח מכל העניין."
הבנתי שאסור לי להתעסק עם הגברתן האלים ומוטב שאשחק את המשחק
כדי להרוויח זמן. אולי אחד מבני המשפחה יחזור בינתיים הביתה.
"ובכן אדוני," הוא פונה אליי בחיוך מתקתק. "אני רואה שהתחלת
לחשוב בהגיון. לא כדאי להתעסק איתי. אני מאלף חיות."
"אז מה אתה רוצה ממני בדיוק?" אני שואל בקול שמנסה להישמע
רגוע.
"אני רוצה לקבל חזרה את העז המאולפת שלי, שאיתה אני מופיע כל
ערב בקרקס. היא נעלמה לפני ארבעה ימים ומאז אני מחפש אותה."
"ולמה אתה מחפש אותה דווקא אצלי? אתה חושב שאני גנבתי אותה
ממך? למה אני צריך עז?"
"או, זו לא סתם עז. זאת עז מאולפת ששווה לפחות עשרת אלפים
דולר. הרבה אנשים רצו לגנוב אותה ממני, אבל לא הצליחו."
"ומאיפה בא לך הרעיון שהיא נמצאת אצלי בבית?"
"זה לא רעיון. אתה מבין, העז ואני יש בינינו טלפתיה. עד היום
היא לא רצתה לגלות לי איפה היא, אבל הבוקר היא יצרה אתי קשר
ומסרה לי את הכתובת. עכשיו בוא תראה לי איפה החבאת אותה."
מה הוא רוצה ממני הטיפוס הזה? המיגרנה הציקה לי כעת יותר מתמיד
ושיעול יבש טלטל את כל גופי. "בוא נחפש ביחד ותראה שאין בדירה
שלי שום עז או בעל חיים אחר", אמרתי בתקווה שבכך תסתיים הפרשה.
עברנו בכל החדרים ולא מצאנו דבר. כשהגענו לחדר השינה, הברנש
עצר וחיוך ערמומי התפשט על פניו. שפמו האדיר נמתח לאחור
וקצותיו נגעו כמעט באוזניו. "אתה רואה? אי אפשר לעבוד עליי."
הוא העביר את מבטו ממני למיטה הכפולה שניצבה באמצע החדר.
"רגע אחד, מה קרה? אני לא רואה כאן שום דבר," אמרתי בהיסוס.
"אתה לא רואה, אה? אבל אני מריח," אומר הברנש, מתכופף, מרים את
שולי כיסוי המיטה ושולף מלמטה עז לבנה, בגודל בינוני. "ילדה
רעה," הוא מלטף את ראשה בחיבה. "למה ברחת לי? את חשבת  שתמצאי
בעל בית יותר טוב ממני?" העז לא מוציאה אפילו פעייה אחת מפיה
ורק מסתכלת בעיניים לחות בבעליה.
אני עומד כמו נטוע במקומי, לא מבין איך הגיעה העז מתחת למיטה
הזוגית. אולי הברנש עצמו פרץ אלינו באחד הלילות והכניס את העז
בלי שנרגיש.
"אתה רואה, אדוני, אותי אי אפשר לרמות." הברנש מתקרב אליי
וטופח על שכמי בידו הכבדה. "עכשיו, בוא נדבר על ביזנס. אתה
החזקת את העז שלי ארבעה ימים, ואני הפסדתי בגללך אלף חמש מאות
דולר כל ערב. יחד זה שש אלף דולר. פלוס הוצאות מיוחדות, אז אתה
חייב לי בסך הכול שבע אלף דולר."
"שבעת אלפים דולר? מדוע אני צריך לשלם לך סכום כזה? אולי אתה
בעצמך הכנסת את העז שלך אליי הביתה כדי לסחוט ממני כסף," הטחתי
בפניו ומיד הצטערתי על  השטות שעשיתי.
"מה, אדוני מאשים אותי שאני סחטן? תיכף אני אראה לך מי סחטן"
הוא התקרב אליי בצורה מאיימת, תפס אותי בצווארון החולצה והרים
אותי באוויר. "תיזהר לך איך שאתה מדבר עם פיודורוביץ מאלף
החיות. או שאתה מבקש סליחה, או שאני מפרק לך את הראש מהצוואר."

"בסדר, בסדר, סליחה. רק עזוב לי בבקשה את הגרון," התחננתי. הוא
עזב אותי ואני כמעט נפלתי. "ועכשיו תביא את הכסף," נהם. הייתה
לי ברירה? ניגשתי לכספת, הוצאתי שבעים שטרות של מאה ומסרתי לו.
בזמן שהוא ספר את הכסף, תפסתי את העז והרמתי אותה בזרועותיי.
התחלתי לרוץ לכיוון המרפסת ושמעתי את הברנש דולק בעקבותיי.
הנפתי את העז מעבר למעקה והשלכתי אותה למטה. ראיתי איך גופה
נחבט ברצפה ומתרסק לאלפי חלקיקים, כמו הייה עשוי מזכוכית. אני
מסתכל לאחור, מחכה למכה שינחית עליי הברנש, אבל הוא לא שם. אני
מסתכל מסביב, והוא איננו. מחפש בחדרים, בארונות הקיר, מתחת
למיטות, אבל לשווא. הוא נעלם. פותח את הדלת ומציץ לפרוזדור,
כלום. מביט לעבר המעלית, ורואה בשלט המואר את המספר 11. זו
הקומה שלי. אני לוקח מטאטא ויעה ויורד במעלית לרחבה המרוצפת
כדי לנקות את שרידי העז. המרצפת נקייה לגמרי. שני זקנים
שיושבים על ספסל קרוב אומרים שלא ראו שום דבר שנפל מלמעלה.
עולה חזרה לדירה ונכנס ישר למקלחת. אני מקרצף את הידיים עם
סבון, מנסה להסיר את הריח החריף של העז שהחזקתי בידיי. עובר
לשטוף את הפנים, והידיים שלי נתקלות במשהו מוזר. אני מביט בראי
ונדהם. פניי וסנטרי צימחו זקן דליל וארוך. ראשי כואב נורא. אני
ממשש אותו ומגלה שתי גבשושיות די גדולות בצידי הראש. בקצה כל
גבשושית אני מרגיש עצם קשה וחדה שיוצאת ממנה. האם זו נקמת העז?