"אני הולכת לסרוג אותך למוות! בן עוולה שכמותך!"
הוא רץ מהר ככל שיכל, אך לזקנה יש עוד כוח ברגליים.
"תקשיבי! אני באמת באתי רק לעזור! בבקשה!" הוא ניסה להסביר לה,
אבל היא קצת חרשת, באוזן שמאל... או ימין, לא הסבירו לו את
העניין טוב במטה.
"כשאני אתפוס אותך, אתה תצטער על היום שבו נולדת! חוליגאן!"
היא המשיכה לצעוק, ידה הימנית מונפת לאוויר, מחזיקה כלי
סריגה.
"שלחו אותי מהאגודה, לעזור! תאמיני לי!"
לפתע, היא נעצרה.
הסתכלה סביב, מצאה כורסא קטנה ופולנית, והתיישבה.
"מהאגודה אתה אומר? יפה, יפה..."
הוא עוד היה בהלם והמשיך לרוץ עוד שנייה או שתיים, עד שעצר.
"כן..." אמר מתנשף, "שלחו אותי מהאגודה..."
"סוף כל סוף דואגים גם לנו! הגיע הזמן..."
"כן, דואגים גם לכם..." אמר בתשובה.
"כל הזמן הזה, יושבים כאן... חושבים מתי נמות... והכביסה
מסריחה..." היא נכנסה למעין לופ כזה של מסכנות, מלווה בהרבה
שטויות שהצטברו לה בראש עם הזמן: "חשיש בגינה... והילדים
החוליגאנים האלה... והכדורגל בשבת... ואין יותר סוודרים..."
"כן... אנחנו נדאג להכל." אמר, מנסה להבין מתוך המלמולים מה
באמת עבר עליה בזמן האחרון, ומה היא שמעה ברדיו.
"טוב" אמרה וקמה מן הכורסא, "מה תשתה?"
"לא, זה בסדר, אני בדיוק..."
"שום בסדר ושום דבר! קודם אתה בא מהאגודה, אומר שדואג לי,
ואח"כ אתה אפילו לא רוצה שאני אכין לך כוס תה?! מה אתה חושב
שפה אני לא יכולה לעשות כלום? שאני ארעיל אותך? שאני אשים לך
ציאניד במרק? כמו שקרה להוא, איך קראו לו, המסכן..."
"אני אשתה עם שניים סוכר" אמר, מנסה למנוע מהזקנה לצלול לתוך
טריפ של עצבים.
"אז מה שלומך?" שאל, כבדרך אגב.
"שלומי?" היא השתהתה כמה רגעים, מנסה למצוא משהו, לא מביעה
עניין רב מדי בשאלה...
"שלומי לא גר כאן יותר, הוא עזב... לא אמרו לכם את זה?"
"לא, גב' פינקלשטיין, שאלתי מה שלומך?" הוא הגה את המילים לאט
יותר, כמו שמדברים אל עולה חדש או זקנה שלא שומעת באוזן
שמאל... או ימין, לעזאזל, הוא חייב לברר את העניין!
"אה... אז תדבר ברור יותר, אתה יודע שאני לא שומעת באוזן..."
היא שוב עצרה, חשבה וחשבה, עד שניגשה לארון והוציאה ממנו את
כלי הסוכר.
"סליחה, באיזו אוזן אמרת שאת לא שומעת?" שאל, מסוקרן יותר
מהעניין.
"אוזן? כן... רק תן לי למצוא את ה..." היא עצרה שוב, היא לא
ממש זיהתה את המטבח שלה, היא כנראה לא הייתה שם הרבה זמן.
"אוזני המן אין יותר, זרקתי הכל כשכבר איבד את הטעם... לא טעים
כשנהיה שחור..."
הוא החליט בינתיים לוותר על העניין, היא תגיע לזה בעצמה
מתישהו.
"אז מה את עושה רוב הזמן גב' פינקלשטיין?"
"עושה? לא עושה. כלום! יושבת מול הרדיו ושומעת איך העולם שלנו
נהיה משוגנע... ואתה יכול לקרוא לי שרה, אל תתבייש, כזה בחור
חמוד אתה... כמו שלומי... למה הוא עזב אתה יודע?"
"את קצת מתבלבלת, גב'... אה, שרה. אני לא יודע מי זה שלומי."
אמר, חושב מה עבר על הזקנה עד שהגיעה למצב כזה.
"לא יודע אז לא צריך! גם אני לא יודעת יותר..." הקומקום שרק,
והיא החלה למזוג מים חמים לתוך שלוש כוסות חומות.
"כמה זמן את כבר לבד, גב'... שרה?" שאל.
"לא הרבה, כמה שנים... לא יותר מדי... אני הולכת בסדר גמור,
רואה טוב מאוד, עוד שומעת באוזן אחת, ואין יותר בריטים בארץ...
מה צריך יותר?"
- "בקשר לאוזן, באיזו אוזן את שומעת?" שאל, מחכה בקוצר רוח
פנימי לתשובה.
"אוזן? כשאני שומעת רדיו אתה מתכוון?" שאלה, בתמימות, לוגמת
מעט מן התה החם.
- "כן, כשאת שומעת רדיו." השיב, התשובה נראתה קרובה מתמיד...
"אה! זה לא צריך להיות שני אוזניים, יש אוזניות! ושמים על
הראש, זה פטנט לא נורמלי הדבר הזה! למה אתה לא שותה?" השיבה.
"לא, גב', שרה... התכוונתי, לא משנה... התה מעולה." הוא ישב
בשקט, מבואס מעט מהתשובה, ולגם מן התה.
"או כן... זה תה מיוחד! הבאתי אותו מהמזרח הרחוק כשהייתי בזמן
הרפתקאות, שמה לקחתי אותו לדרקון מהשיניים... הוא היה קצת
עצוב, אז השארתי לו חלק, אז הוא הביא אותי חזרה לארץ
בתמורה..." היא המשיכה לדבר בלי שום קשר למציאות.
"אהא... אני מבין..." אמר, לוגם עוד מן התה, "ובת כמה את גב'
פינקלשטיין?" שאל, בינתיים מחפש מכשיר שמיעה על אחת
מהאוזניים.
"אני? אני לא זקנה, עוד צעירה מאוד, רק מאה ומשהו, הפסקתי
לספור אחרי מאה... גיל כזה יפה... כמו שהצבים האלה שמה באיים
שהם חיים יותר ממאה, הם לא סופרים..."
הוא הנהן בראשו להסכמה, והמשיך לשתות מהתה.
"אתה מבין, זה לא קל להיות אישה בגילי, כל הזמן רק רדיו,
ועיתון ורדיו... אין מה לעשות, ישנה הרבה, לוקחת ויטמינים...
אבל אני בסדר" היא המשיכה.
הוא, כבר החל להראות סימנים של חוסר שביעות רצון מהמצב, סיים
את התה וקם.
"תראי... אני באמת חייב ללכת, אני אשלח עוד מישהו מהאגודה
שיבוא להישאר איתך קצת?"
"כן, כן תשלח מישהו... אם אתה יכול אז את שלומי... כזה בחור
חמוד..." היא ענתה.
"אם אני אוכל אני אשלח את שלומי...כן, אני הולך עכשיו" אמר,
והתקדם אל עבר לדלת, קצת מיואש שהוא לא הצליח להבין באיזו אוזן
היא לא שומעת, אבל מה זה חשוב בעצם?
הוא המשיך ללכת, וכבר הפסיק לשמוע אותה בשלב מסוים, למרות שזאת
המשיכה לדבר:
"רק תגיד להם מהאגודה, להגיד לי בטלפון להרים אותו עם אוזן
שמאל, כי אני לא שומעת באוזן ימין..."
אמרה, נכנסה לביתה, אספה את שתי הכוסות המשומשות, הניחה אותן
בעדינות בכיור, הביטה בכוס השלישית שעל השולחן, הביטה בשעון
וחשבה לעצמה איפה שלומי.