"אני חושבת שאני אמות רווקה זקנה עם מיליון חתולים," עדי נאנחה
לתוך הסלולרי שלה. זה היה אחרי עוד בליינד-דייט כושל שהחברה
הכי טובה שלה, עופרה, סידרה לה. הבחור היה נמוך, מכוער,
נרקיסיסט ומשעמם והיא לא ידעה אם לכעוס על עופרה או על עצמה,
אם זה כל מה שהיא יכולה להשיג.

"תפסיקי לדבר ככה," שיר חזרה על המשפט הקבוע שלה. הם ניהלו את
השיחה הזאת כמעט כל שבוע וזה התחיל לעצבן אותה. "את תפגשי
מישהו, תתאהבי, תתחתני, תולידי ילדים ותפסיקי לנג'ס לי
בטלפון."

"אני כבר לא יודעת," עדי אמרה בייאוש. "לא כולם מוצאים אהבה,
החיים זה לא סרט רומנטי וקיטשי. מי אמר שהזקנות האלה שלבד בבית
אבות בלי אף אחד לא אמרו לעצמן כל הזמן 'יום יבוא ואביר
החלומות שלי יופיע'?"

"אולי, אבל זה לא יקרה לך," שיר ניסתה לעודד אותה.

"כן? למה לא?" עדי אמרה בתיעוב עצמי. היו ימים שהיא פשוט שנאה
כל פרט ופרט בעצמה, החל מהגזרה שלה וכלה באף הגדול שלה. "איך
את יודעת שלי זה לא יקרה?"

"כי אני מכירה אותך," שיר ניסתה מהלך אחרון ונואש. "ואת בן אדם
טוב, מצחיק ובעיקר אישה כוסית ושווה. מתישהו המישהו הנכון ישים
לב. תפסיקי לחפש אהבה והיא תבוא אלייך."

 זה היה נשמע לעדי כמו משהו שקוראים בעוגית מזל סינית, אבל
היא החליטה שהיא התעללה בשיר מספיק ליום אחד. "את בטח צודקת,"
עדי אמרה, למרות שלא האמינה בזה לשנייה. "אני סתם במצב רוח,
הכל יסתדר בסוף."

"בדיוק," שיר אמרה בהקלה, השיחה סוף סוף נגמרה. "תקשיבי, אני
חייבת לזוז. אל תדאגי, יהיה טוב."

"כן... ביי", עדי אמרה בשמחה מאולצת וניתקה את השיחה. היא
נאנחה וקברה את הראש בידיים שלה. למה אף אחד לא רוצה אותה? מה,
היא לא מושכת מספיק? זה לא שהיא כונפה או משהו, היא נראית בסדר
גמור. אז איך זה שלכל הפרחות המגעילות האלה יש חבר, לכל החברות
הכי טובות שלה יש חבר ורק לה אין? אולי שיר צודקת, אולי זה
באמת כי היא מחפשת כל הזמן. היא קראה איפה שהוא שנשים נואשות
משדרות את זה, ולכן הן לא מוצאות אף אחד. מעכשיו היא תפסיק
לחפש ולנסות למצוא אהבה ופשוט תיתן לאהבה לחפש אותה. שהאהבה
תתאמץ קצת, מה רע?

  בהחלטה נחושה לפצוח בדרך חדשה, עדי הרימה את הראש בגאווה
מהידיים שלה. מול עיניה, בצד השני של הכביש, עמד הגבר החתיך
ביותר שראתה בחיים שלה. השיער הבלונדיני הגולש שלו, שהגיע עד
אחרי האוזן, העיניים הכחולות שלו נצנצו בצחוק ממשהו שהחבר שלו
אמר לו, והחיוך הממיס הזה...

  עדי החליטה לקחת את זה כסימן משמיים וקמה מהכיסא שלה בבית
הקפה. היא ניגשה למעבר החצייה וניסתה ללכוד את עיניו, אך הוא
היה שקוע בשיחה שלו. היא הביטה לצדדים לפני שחצתה את הכביש,
המבט שלה ממוגנט אליו, מחכה לרגע שיפנה אליה את מבטו. הוא סוף
סוף הסתובב אליה והעיניים שלהם נפגשו והיא הרגישה איך הגוף שלה
הופך לג'לי. היא ראתה את העיניים שלו מתרחבות בהפתעה ואת
השפתיים שלו נפרדות - מה הוא עמד להגיד לה? היא לא שמעה את מה
שהוא אמר בגלל הרעש הזה באוזניים, כמו חריקת בלמים.

חריקת בלמים?

  היא הסתובבה במהירות והספיקה לראות את האור הבוהק מתקרב
אליה במהירות של 60 קמ"ש, לפני שהמכונית דרסה אותה והיא נהרגה
במקום.